המהפכה המשפטית והשתיקה של הצבועים בפרקליטות

מספרים, כי אלכסנדר ינאי בערוב ימיו זימן אליו את שלומציון בתו ממשיכתו ואמר לה: "בתי, אל תתייראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים".
במערכה המתנהלת עתה, סביב רצונו של ראש הממשלה וחבורת מלחכי פנכתו להביא לשינוי מערכת המשפט, יש גוף אחד אשר ממשיך למלא פיו מים, הנהגת פרקליטות המדינה.

בשעתו מונתה השופטת הילה גרסטל לבצע בדיקה וביקורת על מה שקורה בגוף הזה. השופטת גרסטל, ישרה והגונה שהיתה ידועה ביכולתה להזיז דברים, נתקלה בגוף אשר עשה כל אשר לאיל ידו על מנת לשבש ולטרפד את פעילותה, עד שביום לא בהיר אחד היא הודיעה על התפטרותה.

בשיחת טלפון שקיימתי עימה סמוך לאחר מכן היא הסבירה לי בפשטות האופיינית שלה, כי בנו סביבה קירות בטון באופן שנמנע ממנה לבצע את תפקידה. אגב, איש מהמערכות המשפטיות האחרות, לא הנהלת בתי המשפט, לא השופטים ולא לשכת עורכי הדין, לא מחו נמרצות על התנהלות פרקליטות המדינה בעניין הדחת נציבת הביקורת.

הצורך בביקורת על מערכי התביעה היה קיים גם קיים. ההתנהלות טעונת השיפור היתה ידועה גם ידועה ולמרות זאת, העובדה שקיים גוף יחיד במדינה שאין עליו ביקורת לא מפריעה עד היום לפלפלני המשפט השונים.

בעקבות התפטרותה מונה השופט רוזן, איש חביב, הגון וישר כשלעצמו, שהצליח באופן מצומצם למדי במלאכתו. הוא פתר בעיות, הביא לשינוי בתיק פלוני או אלמוני, אבל בדק בית של ממש לא נעשה. אחריו שקע גוף הביקורת אל תהום הנשייה של ממלאי המקום. מי זוכר אותו היום?

מנסיוני, ההגונים מבין פרקליטי המדינה מודעים מאוד לצורך לבצע שינויים.
לפני פרק זמן לא רב הועמד אדם נורמטיבי לדין פלילי. הוא הוחשד ובהמשך הואשם באינוס של בתו הקטינה. האיש שב וזעק כי במקום ובמועד שנטען כי הוא ביצע את הפשע, לא הוא ולא בתו היו נוכחים, וכי כל הסיפור שלה הוא עורבא פרח.
חרף החלטת שופט המעצרים לבדוק את טענתו, המשטרה לא עשתה כן. התיק הועבר לפמת"א, לידיהן של צמד פרקליטות אשר קראו את הוראת השופט אך במקום להורות על ביצועה, נמנעו מכך אף הן. היה להן פשוט יותר להגיש כתב אישום חמור לבית משפט המחוזי בתל אביב, ולדרוש את מעצרו עד תום ההליכים הפליליים.

היה זה הסנגור בתיק, שביצע את הבדיקה הפשוטה והוכיח, כי אכן, לא היו דברים מעולם. פמת"א הורתה על שחרורו של האומלל ועל סגירת התיק נגדו. לדרישת הסנגור, במחלקה האזרחית של פרקליטות המדינה הבינו את המחדל והורו לפצות את האיש בסכום נכבד ביותר, על כך שהעלילו עליו כי ביצע עבירות מין בבתו!!!
אבל איש לא העמיד לדין משמעתי את צמד הפרקליטות ערלות הלב, שרשלנותן לא רק שהכפישה את שמו לעולמים, היא היתה עלולה לשלוח את האיש לתריסר שנות מאסר.

כך מתנהלים הדברים כשאין ביקורת ויושרה למצות את הדין עם רשלניות אלו וגם עם הממונים עליהן. ספינת הפרקליטות המשיכה הלאה בדרכה עד שנתקלה כעת בשרטון אשר מאיים להכפיף אותה למוסד הביקורת החדש – מח"ש של שר המשפטים יריב לוין בהשראת ח"כ משה סעדה.

בעקבות הבחירות העלו הנבחרים החדשים את רצונם להביא לתיקון המערכת המשפטית. לצערי, שיקוליהם ומטרתם לא באו מתוך רצון להיטיב עם ציבור המתדיינים, אלא מתוך תאוות כוח, חיסולי חשבונות עבר וניפוח אגו אישי.
והלוואי שאגב כך תתגלה שעת רצון לטיהור המערכת המשפטית ולצידה פרקליטות המדינה.

זכות התגובה
לנוכח ההתנהלות הכוחנית של הפוליטיקאים נדרשת הרשות השופטת, בעל כורחה, להילחם נגד המהלך הזה.
לשכת עורכי הדין, הצלע הנוספת הצריכה לעניין, יצאה בקריאה חיובית מרשימה נגד השינוי המוצע אולם נקלעה באחת לחוסר פעילות מוחלט עקב שערוריית העומד בראשה.
ופרקליטי המדינה? כלום וחצי כלום. ניתן לטעון שהפרקליטים הבכירים במחוזות השונים ובמצודת סאלח א-דין מבקשים לשמור את מצבם ואיתנותם ומכאן שתיקתם ההולכת ומתמשכת, חרף אומץ הלב שמפגינה אל מול עינהם היועצת המשפטית לממשלה.

מדיניות ה"שבו ואל תעשו" של הפרקליטות היא שגויה, כי השינוי בוא יבוא, הוא מחויב המציאות. בפרקליטות נוהגים ברוח שירו של הזמר המנוח אריק איינשטיין, "יושב על הגדר… רגל פה רגל שם", אבל המדיניות הזו תחזור כבומרנג אשר יכה בה ויפגע בהתנהלותה ובאיתנותה.
"עצת הזהב" הראויה היתה והינה, שבכירי הפרקליטות הם אלה אשר יתכננו מחדש את השינויים הנדרשים, יציעו תוכנית פעולה, שתהא גם אמיתית ובעלת יכולות אופרטיביות מיידיות. גישה כזו היתה מביאה לא רק להערכת הציבור הרחב והמערכת הפוליטית, אלא גם לחיזוקה בצמוד לגוף ביקורתי אובייקטיבי ובלתי תלוי שיוקם במקביל.

אך כך אין קורה. המערכת אינה ממתינה ל"גודו" מהמחזה, שלא יגיע, אלא תוהה לאן לנטות ובמי לתמוך, אם וכאשר אחד הצדדים "ינצח". לדעת כותב שורות אלה זו התנהלות צבועה, אין בה לא יושר ולא הגינות ציבורית. במקום לשמש דוגמא היא משמשת אות למחדל. אם גוף אשר נועד לדאוג לכך שהצדק גם יראה וגם ישמע, ממלא פיו מים ומסובב את חזותו כדי לא לראות ולא לשמוע או להשמיע – זו בושה!