לבני זוג שנישאו בשנת 1982 נולדו עשרה ילדים. לאחר שנים שהאישה וילדיה סבלו מהתעללות פיזית ונפשית מתמשכת – שהגיעו עד לכדי הגשת כתב אישום פלילי נגד הבעל – האישה אזרה אומץ, פנתה לעורכת דין מטעם הלשכה לסיוע משפטי, והגישה באמצעותה תביעת גירושין לבית הדין הרבני בירושלים.
בד בבד הגישה האישה בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הבעל.
בית הדין הרבני נעתר לבקשה והוציא צו שתוקפו למשך שלושה חודשים. משפקע הצו, הבעל עזב את הארץ (2008), השתקע בארצות הברית והותיר את האישה עגונה (ללא גט).
האישה הגישה לבית משפט השלום בירושלים תביעה נגד עורכת הדין שייצגה אותה, וטענה שהיא שיערה שהצו ניתן לשנה, ושרשלנותה הובילה לכך שהיא (התובעת) נותרה עגונה במשך שנים רבות. לפיכך היא עתרה לחייב את העורכת דין בפיצוי עבור הנזק הלא ממוני שנגרם לה בשנים בהן היתה עגונה.
העורכת דין הכחישה שהתרשלה וטענה שמי שפגע בתובעת ובזכויותיה הוא הגבר המעגן, ולא היא. בהקשר זה נטען כי לא נפל פגם באופן ניסוח הבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ, שנעשה בהתאם לנתונים שמסרה האישה, אשר לא הביעה באותו שלב חשש מכך שבעלה יברח ויעגן אותה.
העורכת דין הוסיפה כי עותק צו עיכוב היציאה מהארץ נשלח לאישה, ולכן יש לייחס לה אשם תורם משמעותי.
במסגרת ההליך הגישה העורכת דין הודעה לצד ג' (הבעל), בה טענה כי הוא זה שגרם את הנזקים הנטענים.
השופטת ליאת בנמלך מתחה ביקורת על התנהלות העורכת דין הנתבעת, וציינה כי כאשר עורך דין מגיש בשם לקוחו בקשה לבית המשפט, באחריותו לבדוק האם ניתנה החלטה ומה תוכנה. "דברים אלו יפים ביתר שאת, מקום בו מדובר בבקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ, שהוא צו דחוף על פי מהותו, וקיימת חשיבות רבה לדעת לאיזו תקופה ניתן הצו, על מנת שלקראת סיום התקופה ניתן יהיה לשקול האם יש לבקש את הארכתו", נכתב בפסק הדין (14 מרס).
השופטת קבעה כי התנהלות הנתבעת לא עלתה בקנה אחד עם סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרשים והמצופים מעורך דין העוסק ובקיא בענייני גירושין, ולפיכך התרשלותה הובילה להארכת משך התקופה בה היתה האישה עגונה.
ביחס לשיעור הנזק, בין היתר השופטת נתנה משקל לעוגמת הנפש שנגרמה לאישה והשתייכותה למגזר החרדי, ולהשלכות של עגינותה עליה ככזו. מצד שני, השופטת נתנה דעתה לכך שהתנהלות העורכת דין לא היתה בזדון, ולכך שלבסוף ניתן לאישה גט במהלך ניהול ההליך.
"קביעת פיצוי בגין נזק לא ממוני בכלל, ובגין נזק לא ממוני בגין עגינות בפרט, קשה היא, שהרי אין 'מחיר' לפגיעה בחירות, בכבוד, באוטונומיה ובזכות לחיי משפחה", ציינה השופטת והעריכה כי הפיצוי הראוי בנסיבות המקרה עומד על 75 אלף שקל בגין כל שנת עגינות, ובסך הכל 260 אלף שקל בתוספת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 60 אלף שקל.
עם זאת, התקבלה טענת העורכת דין כי הגורם שיצר את מלוא הנזק של האישה הוא הבעל, כאשר נמלט לחו"ל ונמנע שנים מלתת לה גט. לפיכך התקבלה ההודעה לצד ג', והבעל שברח חויב לשלם לעורכת דין את סכום הפיצוי וסכום ההוצאות בהם חויבה, בתוספת הוצאות של 40 אלף שקל.
האישה (התובעת) יוצגה על ידי עו"ד לירון יצחק.
עורכת הדין (הנתבעת) יוצגה על ידי עו"ד שירי כהן.
הבעל לשעבר (צד ג') יוצג על ידי עו"ד ישראל חיות.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
