"שמי פול אנייר. אנייר זה כסף בנורבגית. אבל כסף זה לא הדבר שמניע אותי. תמיד אהבתי לשחק משחקים. אבל יש משחקים בהם אתה משחק נגד עצמך, וככה אתה תמיד מפסיד".
כך, בגובה העין, בלי גרם דאווין, מספר פול אנייר בתחילת "האיש שגנב את הצעקה" – דוקו בסגנון פשע אמיתי, המתביית על מזיגה חריגה בין פשע בדרגה הכי גבוהה, לאמנות בדרגה הכי גבוהה. והפעם, לא מדובר בעוד דוקו-פשע נוסחתי. הפעם זוהי קפיצת ראש נועזת למעמקי האפלה בנפש האדם בכלל והפושע בפרט, בסופו צפות תובנות חכמות, מחכימות, מפתיעות ורב-משמעיות.
"'הצעקה' זה הדימוי הכי מפורסם בעולם", אומר אנייר בגאווה גלויה, "זאת יצירת האמנות היקרה ביותר בנורבגיה. זה הציור הכי אייקוני ומפורסם בעולם. האם זה גבר, אישה, עובר, שלד, או רוח רפאים? אולי זה אתה ואני?".
קאט ל-1980. שכונת "טבייטה" צפופת שיכוני רכבת בפאתי אוסלו.
"גדלתי בטבייטה בשנות ה-80", מספר אנייר, "זאת היתה שכונת עוני קשוחה עם חלוקה פנימית. חלק התעסקו בספורט ואחרים התעסקו בסמים. אני הלכתי על ספורט. כשהייתי בן שמונה רציתי להיות כדורגלן. התאמנתי הרבה יותר מאחרים. הייתי כל כך טוב, שחשבתי שאהיה כדורגלן מקצועי, ואכן לקחו אותי בגיל צעיר ל'ורלנגה', קבוצה בליגת העל. תמיד הגעתי חצי שעה לפני האימונים והייתי האיש האחרון שיוצא מהמלתחות. התאמנתי גם לבד. הייתי בחור מוכשר שהיה מוכר בתחום הכדורגל בנורבגיה. בבקרים הייתי הכדורגלן במועדון הכי טוב בנורבגיה, בלילות הייתי הפושע הכי טוב בנורבגיה. ביורן גריטדאל, חברי הטוב, ואני, עשינו הרבה שטויות".
"בהתחלה היינו מסתירים שוקולדים בשרוולים", הוא ממשיך לספר, "לפעמים היינו מסתתרים לילה שלם בחנות, והיינו חומקים בבוקר עם הרבה שעונים. אני זוכר היטב את היום שבו נפגשנו. ביורן הכניס לי אגרוף בפרצוף, אבל באותו לילה הוא ישן אצלי בבית בפעם הראשונה. אחר כך כבר היינו צמודים. לא היה דבר שלא יכולנו לעשות. בגיל 15-14 כבר היינו פושעים לכל דבר ועניין עם קשר לעבריינים בכל אוסלו".
"בשנות ה-90 הייתי תובעת משטרתית", מספרת אנה מארסטרנדר, "והייתי במחלק גניבות באוסלו. בשנות ה-80 היתה עליה בפשיעה באוסלו. היא היתה אלימה יותר, היו פריצות חמורות יותר. באזור טבייטה בחלק המזרחי של אוסלו, גדלו הרבה נערים עבריינים שניסו לפרוץ יחד בגניבות 'נָפֶץ וגנוב'. לכן הם נקראו 'כנופיית טבייטה'".
"ביורן ואני ביצענו כל מיני פשעים", מוסיף אנייר לספר את סיפור חייו המדהים בכל קנה מידה, "קודם כל תכשיטים. שנית, כל דבר שקשור להברחות, חוץ מסמים: שוד כספומטים, פיצוץ כספומטים, כספות. בלי סמים ובלי אלימות. כיף לא נורמלי. נפלא. התייחסתי בשיא הרצינות לכל דבר שקשור לפשע ואף פעם לא נתפסנו על שום דבר".
העיניים החלולות והפה הפעור
ב-1988 אנייר וגריטדאל כבר היו צמד מאסטרים של גניבות בליגת העל של נורבגיה. "עשיתי כל כך הרבה עבירות בגילאי ה-20", מספר אנייר בחיוך קליל, "שהיה לי כבר הכול בחיים: מכוניות, יאכטות, סירות מרוץ, ים של כסף, האישה הכי יפה באוסלו. כל מה שהייתי צריך. אבל רציתי יותר. תמיד אהבתי תשומת לב. רציתי כסף ותהילה. אבל רציתי גם להראות לעולם שאני יכול לעשות משהו גדול. ואז ביורן שאל: 'נו, מה עושים עכשיו?'. אמרתי לו: 'עכשיו נגנוב את 'הצעקה'".
"הצעקה" (בנורווגית Skrik), הוא שמה של סדרת ציורים אקספרסיוניסטים והדפסים שנוצרה בין השנים 1893 עד 1910 על ידי האמן הנורווגי הדגול אדוארד מונק (1944-1863). הסדרה מציגה דמות אדם המצוירת בקווים מופשטים וניצבת על גשר עץ על רקע הפיורד של אוסלו. העיניים החלולות והפה הפעור, נחשבים בעיני רבים לזעקה אילמת נגד החיים המודרניים, ורואים בציורו של מונק את אחד הסמלים החשובים של המאה ה-20, המבטא את החרדה הקיומית העמוקה. הציור, המוצג לתפארת במוזיאון הלאומי באוסלו, הוא הגרסה האורגינלית הראשונה שצוירה ב-1893. במהלך הזמן הפך הציור האייקוני מוקד עלייה לרגל של מאות אלפי סקרנים מידי שנה, שמגיעים לאוסלו מכל כנפות תבל כדי לחזות בגאוניותו במו עיניהם.
"מונק מנסה להראות רגש חשוף של בדידות וחרדה יסודית, ותחושה של ניכור מאחרים והיותך מופרד מחיי אחרים. מונק התעלם מכל החוקים. הוא היה בעל דעה עצמאית, אאוטסיידר אבסולוטי ואדם לא קל". כך מתמצתת מאי בריט גולנג, האוצרת הראשית של המוזיאון הלאומי אוסלו, את מהות אישיותו של הצייר הלאומי של נורבגיה.
השוד המושלם
"האובססיה שלי לציור הזה התחילה בפעם הראשונה שראיתי אותו", מספר אנייר בהתפעמות פעורה, "היינו בטיול בית ספר. ברגע שהתקרבתי לציור, היתה לי תחושת חרדה קשה. חשבתי על דברים מוזרים. כשאבי החורג והאלים היה צועק כל הזמן על אמי, הייתי אוטם את אוזניי. ראיתי את עצמי בציור הזה. אני חושב שגם אחרים מרגישים ככה. היה לי חיבור חזק מאד עם 'הצעקה' מייד, והוא מעולם לא הפסיק. הלכתי למוזיאון לבד, פעמיים בשבוע, במשך שבע שנים. הייתי מסתכל על הציור באובססיביות, הרבה לפני שחשבתי לגנוב אותו".
"אחרי שהחלטתי לגנוב אותו", נדלק אנייר, "ספרתי את החלונות, כמה עמודים יש עד המקום שבו תלוי 'הצעקה'. משעינים סולם, מטפסים, מנפצים את החלון ולוקחים את הציור. לדאבוני לקחנו את הציור הלא נכון. פספסתי חלון אחד. זה היה 'ערפד', עוד יצירת מופת של מונק. זה היה נורא, אבל גם התחיל לשעשע. למשטרה לא היה קצה חוט. לפעמים הייתי משחק ביליארד עם ביורן במועדון הסנוקר שלנו, ותולים את הציור על הקיר, כאילו קנינו עכשיו ציור ב-80 מיליון קרונות".
בסוף ביורן העדיף למכור את 'ערפד' במקום לשמור אותו, למרות שאנייר אמר לו מפורשות לא לעשות את זה. ביורן התעקש, ומלשין של המשטרה עלה עליו. המלשין, שידע שביורן ואנייר הם צמד חמד, הלשין גם על אנייר, ומאותו רגע הוא נאלץ להסתתר עד שגווע ברעב, ובכורח הנסיבות הסגיר עצמו, החזיר את ה"ערפד" לרשויות החוק, נשפט וקיבל ארבע שנים בפנים.
ב-1988, כשכבר ישב בפנים, ותחושת ההחמצה אכלה כמו חומצה, הוא התחיל להגות מקצה שיפורים לגניבת "הצעקה". ואז הגיעה ההכרזה של חואן אנטוניו סמראנש, יו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי, שלילהאמר בנורבגיה תהיה העיר שתזכה לארח את משחקי אולימפיאדת החורף, שתיפתח ב-12 בפברואר 1994. באותו רגע אנייר ידע שהוא הולך לגנוב את "הצעקה" ביום פתיחת האולימפיאדה, בידיעה ברורה שבאותו יום לא תהיה משטרה באוסלו, הוא כבר לא יהיה בכלא, וזה צ'אנס של פעם בחיים.
"הפעם רציתי שזה יהיה השוד המושלם", מספר אנייר. "ב-1992, כשהשתחררתי מהכלא, התוכנית יצאה לדרך, אבל הייתי צריך שמישהו אחר יגנוב בשבילי, כי ברור שאני אהיה החשוד המיידי".
אולימפיאדת החורף 1994, שנועדה לשים את נורבגיה על המפה, דחפה את משרד התרבות הנורבגי לארגן תערוכה מיוחדת של ציורי מונק במוזיאון הלאומי, ו"הצעקה", הציור מספר 1 שלו, הועבר מהקומה הראשונה לחלון בכניסה המרכזית. "תודה לאל", מחייך אנייר ומצית סיגריה במצית, "הפעם זה יהיה יותר קל".
נחסוך מכם את מי בחר אנייר להיות "הקוף" שלו לביצוע השוד המושלם. אלא שהפעם אנייר לא לקח שבויים, תדרך היטב את "הקוף", דאג מראש להיות בחיק משפחתו בזמן השוד, והלך על אותו פורמט: שני אנשים, סולם, ניפוץ זגוגית, הליכה קצרה, הורדת 'הצעקה' מהקיר, זריקתו למטה וזהו. 50 שניות כל הסיפור.
מכאן מתחיל משחק חתול ועכבר בין אנייר למשטרת נורבגיה אובדת העצות. "אני יודע שאתם יודעים, אבל אתם לא יכולים לתפוס אותי", מנסח אנייר את שם המשחק.
בשלב מסוים, כשמשטרת נורבגיה הרימה ידיים, הסקוטלנד יארד בכבודו ובעצמו נכנס לתמונה ושינה אותה מקצה לקצה. את כל השאר נשאיר לדמיונכם הפלילי-אומנותי.
"האיש שגנב את "הצעקה". THE MAN WHO STOLE THE SCREAM. HOTVOD
