במסגרת הליכים בין בני זוג שהתגוררו באוקראינה והתגרשו, נקבע על ידי בית משפט מקומי כי המשמורת על בנם המשותף תהיה בידי האם, בעוד שלאב נקבעו זמני שהות עם בנו.
חלף זמן מה והאם נישאה ליהודי. במרס 2022 היא עזבה את אוקראינה יחד עם בעלה השני ועם בנה בן התשע. אביו של הילד הגיש לאחרונה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, וטען כי האם עזבה עם בנם המשותף, כיום בן תשע, ללא ידיעתו ו/או הסכמתו. לפיכך הוא עתר להשבת הקטין בהתאם לחוק אמנת האג.
האם הכחישה כי מדובר בחטיפה. היא טענה כי בעקבות נישואיה בנה קיבל אישור לתושבות ארעית בישראל, ולדבריה הגיעה עם בנה לישראל כדי להציל אותו מהתופת באוקראינה, בסיוע ארגון "חסדי אסתר".
האם הוסיפה וסיפרה, כי העיר בה התגוררו באוקראינה ספגה הפגזות קשות, לרבות בניין המגורים בו התגוררו ובית הספר בו למד בנם. לדבריה, את התושבים פקד "אסון הומניטרי", כאשר רבים קיפחו את חייהם ואחרים נאלצו לנוס על נפשם ולעזוב את המדינה.
האב טען בתגובה, כי כיום מתחוללת מלחמה בישראל במספר חזיתות, ותושבי ישראל חשופים לסכנות ונזקי מלחמה לא פחות מתושבי אוקראינה. עוד לטענתו, מצב המלחמה מאשר את חששותיו כי שהיית הקטין בישראל חושפת אותו לסכנות רבות וממשיות נוכח יחסיה המעורערים של מדינת ישראל עם שכנותיה.
חוק אמנת האג קובע כי על בית המשפט לבחון האם מדובר בקטין אשר הורחק ממקום מגוריו הרגיל אגב פגיעה בזכויות משמורת של האב. ככל והתשובה לכך חיובית – יש לבחון האם מתקיים אחד מהחריגים הקבועים באמנה, בגינו אין להשיב את הקטין לארץ המוצא.
השופטת ענבל קצב-קרן קבעה כי מקום מגוריו הרגיל של הקטין היה באוקראינה. "הקטין נעדר כל זיקה לישראל, הוריו נעדרים אף הם כל זיקה לישראל, והגעת הקטין לישראל התאפשרה הודות לעובדה כי בעלה של הנתבעת הינו יהודי", נכתב בפסק הדין.
השופטת הוסיפה כי אין חולק שלא ניתנה הסכמה של האב להוציא את בנו מאוקראינה, ודאי שלא לישראל. לכן, קבעה השופטת, נוכח האמור "יש לראות בהוצאת הקטין מאוקראינה והבאתו לישראל משום הרחקה שלא כדין כאמור באמנת האג".
מומחית שמונתה על ידי בית המשפט, והאפוטרופוס לדין, התייחסו בהרחבה בחוות דעתם לתחושת הפחד שחש הקטין באוקראינה עקב המלחמה. שתיהן אמרו כי רצונו החד משמעי של הקטין הינו להישאר בישראל יחד עם אמו ומשפחתו.
המומחית תיארה בחוות דעתה כי הקטין שיתף שסבל מאוד בתקופת המלחמה, היה מבוהל ודאג לאחותו ולהוריו. הוא תיאר "פלאשבקים" וסיוטים בהם נזכר במה שעבר בזמן המלחמה. להערכתה, הקטין הגיע לישראל עם טראומת מלחמה, אם כי אינו סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. לפיכך קבעה, כי השבת הקטין לאוקראינה עלולה לגרום לו לנזק רגשי ופסיכולוגי מהותי.
האפוטרופוס לדין תיארה בעמדתה כי הקטין סיפר שכל החלונות והרהיטים בביתו נשברו כתוצאה מהפצצות בעיר, וכי הוא ובני משפחתו התחבאו שם במחסן, שם גם שתו ואכלו, והוא לא אהב את זה. מחוות דעתה עולה עוד כי הוא נחשף לסרטונים קשים מהמלחמה באוקראינה, וכי על אף פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" – הקטין עדיין חש בטוח בישראל.
בסופו של דבר, השופטת דחתה את עתירת האב להשבת הקטין לאוקראינה. "ההכרעה בתיק זה לוותה בהתלבטות רבה מאד, וניתנת בלב כבד", ציינה השופטת. "רבות נכתב בפסיקה, על כי המטרה העיקרית בהליך על פי אמנת האג להעניק 'עזרה ראשונה' לשם החזרת המצב לקדמותו (השבת קטין למקום מגוריו) ולהורה אשר זכויות המשמורת שלו הופרו. ועם זאת, נסיבותיו של תיק זה היו מיוחדות והעלו ספקות ותהיות רבות", הוסיפה.
בתוך כך נקבעו הסדרי קשר בין האב לילד: שיחות טלפון ו-וידאו יומיומיות. בנוסף נקבע כי האב יוכל לבקר את הקטין בישראל, ואילו אמו תחויב לשאת בהוצאות נסיעות של הקטין לאוקראינה פעמיים בשנה.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
