מנהל מפעל שבגיל 65 סבל מאירוע מוחי והפך לנכה סיעודי ומשותק, המשיך במשך 20 שנה לקבל קצבה מהמפעל שעבר לניהול בנו. עקב נכותו בשיעור מאה אחוז, סיווגה החברה את הקצבה כשכר הפטור ממס הן מצדו, והן מצד החברה, שרשמה את השכר כהוצאה מוכרת.
פקיד שומה חיפה הוציא לאיש ולחברה שומות בדרישה לתשלום מסים בגין השנים 2013-2016, בטענה שלא מדובר בגמלת עובד נכה הפטורה ממס, אלא בדיבידנד שמשך האיש כבעל מניות כל שנה. הנישום והחברה אותה ייסד לפני 40 שנה הגישו באמצעות עו"ד אלי סרור ערעור על השומות לבית משפט המחוזי בחיפה. בינתיים האיש נפטר לפני שנה, בגיל 84, ודרישת השומה נותרה בעינה כלפי עזבונו וכלפי החברה.
עו"ד סרור הציג לבית המשפט פסק דין שניתן לפני 15 שנה, בהליך זהה שהתנהל באותו עניין וסביב אותה מחלוקת, בין פקיד שומה לחברה ולמנהלה לשעבר. בהליך הקודם, פקיד שומה טען כי לא יתכן שאדם במצב רפואי כמו של האיש יקבל שכר שנתי של 300 אלף שקל הפטור כולו ממס. מס הכנסה טען שיש לשלול את טענת החברה כי מדובר בגמלת פנסיה, שכן לא הוצג הסכם גמלה כלשהו בין החברה למייסדה.
לטענת מס הכנסה, גם לפי רישומי החברה מדובר בשכר בסך שנתי של מאות אלפי שקלים ששולמו לאיש לאחר פרישתו, אך זהו שכר עבודה פיקטיבי מאחר שבמצבו הבריאותי אין האיש מסוגל לעבוד ולתרום להכנסת החברה. על כן, טען פקיד שומה שמדובר בדיבידנד שאינו פטור ממס, גם כאשר הנישום נכה.
בהסכם פשרה שנקבע לבסוף וקיבל תוקף פסק דין, לגבי דרישת השומות באותן שנים (2001-2003), נקבע כי הכנסה של עד 100 אלף שקל בשנה תיחשב כ"הכנסה מיגיעה אישית" (עבודה) ותהיה פטורה ממס, הן עבור האיש והן לחברה, שתוכל לסווגה כהוצאה מוכרת.
עברו שנים, והחברה המשיכה לשלם בכל שנה למייסדה שהגיע לגיל גבורות, שכר שהגיע עם העדכונים לגובה 150 אלף שקל. בשנים האחרונות מס הכנסה התעורר מרבצו והחליט כי ההסכם שקיבל תוקף פסק דין אינו תקף עוד. פקיד שומה חזר ודרש מס מלא מהאיש והחברה, בטענה שאם בשנים הראשונות לאחר האירוע המוחי היה ניתן להאמין כי הוא עדיין תורם ומייעץ לחברה (וזכאי בשל כך לשכר), לא כך בשנים האחרונות.
עו"ד סרור טען בערעור בשם הנישומים, כי כל אדם סביר היה נשען על פסק הדין הקודם לאחר שהנושא נבחן, נבדק והוכרע. מעבר לכך, טען עו"ד סרור, כל אדם המגיע לגיל פרישה זכאי לפנסיה, קל וחומר כאשר מדובר באדם שהקים במו ידיו עסק וניהל אותו במשך 30 שנה. "להרבה עצמאים אין פנסיה מוסדרת", הזכיר הפרקליט. בעניין זה מצויים כל העצמאים הוותיקים באותה סירה, כאשר מדובר בעסקים שהוקמו לפני החלת חוק פנסיה חובה שהכיר בזכות לגמלה.
"אותם עצמאים עדיין מקווים כי בבוא היום, לאחר פרישתם, יוכלו לקבל הכנסות מהחברה שהקימו, ויראו בהן כקצבה. ראוי ומכבד שכך יהיה, ואותם אנשים שניהלו עסק כל חייהם לא יפלו כנטל על המדינה משום שלא הפרישו לפנסיה, כפי שהחוק מתיר כיום", אמר עו"ד סרור.
מנגד התעקשו פקיד שומה והפרקליטה עו"ד רונית ליפשיץ שייצגה אותו, כי "חברה לא יכולה להחליט שהיא משלמת לבעל המניות שלה גמלה מבלי שיש הסכם בין הצדדים". לפי הפרקליטה, "אין שום מחויבות כתובה" של החברה המשפחתית לשלם קצבה למייסדה, ולכן הסכומים לא יוכרו כהוצאה פטורה ממס לחברה, או כהכנסה פטורה לגמלאי.
עו"ד ליפשיץ הוסיפה בדיון ההוכחות כי "מה שהניע אותנו להסכים לפשרה לפני 15 שנים היה רחמים. פקיד השומה נתן לו איזה שהוא גרייס (דחייה), כי בית המשפט הפעיל עלינו לחץ. טעינו כשהסכמנו לפשרה אז, והיום אנו לא מוכנים להנציח את הטעות. אנו לא מוכנים לתת למערער לשדוד את הקופה הציבורית".
השופטת אורית וינשטיין דחתה עמדה זו וקבעה בפסק הדין כי פקיד שומה לא הסביר מדוע בחר לא לפעול במשך שנים, למרות שהסכם הפשרה הקודם שקיבל תוקף בפסק דין היה רלוונטי לכאורה רק לשנים 2001-2005. עוד קבעה השופטת כי לפי הראיות לא התקיים שוני מהותי בין מצבו הבריאותי או הרפואי של הגמלאי בשנים האחרונות לעומת מצבו בשנים בהן דן ההסכם הקודם, ולפיכך אותו הסדר יישאר על כנו. ערעור הנישומים התקבל, כך שההכנסה לגמלאי וההוצאה לחברה עד לסכום של 100 אלף שקל, יישארו פטורים ממס ורק הסכום שמעבר יוכר כדיבידנד.
