בכיר במרכז השלטון המקומי לשעבר, שהורשע במעילת ענק של שבעה מיליון שקלים, ישוחרר בתחילת יולי בשחרור על תנאי, לאחר שריצה מאסר של שנה ושבעה חודשים בלבד.
ועדת השחרורים, בראשות השופט שלמה איזקסון, אישרה לאסיר שחרור מוקדם, שלמעשה מקצר את מאסרו כמעט בחצי. האסיר, שיוצג בוועדת השחרורים על ידי עו"ד רותם טובול, נשפט לשלוש שנות מאסר בהסדר טיעון והחל את תקופת מאסרו בדצמבר 2017.
בדיעבד, מדובר בעסקה מצוינת. לקיצור השליש שאושר בוועדה, יצטרף קיצור מנהלי של חמישה חודשים נוספים (שאינו תלוי באישור הוועדה), בעקבות אישור חוק להכפלת השחרורים המנהליים שהתקבל לפני שנה בכנסת כחלק מהמהלך להפחתת הצפיפות בבתי הסוהר. ועדת השחרורים אישרה את קיצור התקופה המשמעותית יותר ואת תוכנית רש"א (הרשות לשיקום האסיר) שתלווה אותו כמעט שנה וחצי, עד תום תקופת המאסר המקורית.
למרות שמדובר כאמור באיש ציבור בכיר' שמעל במיליוני שקלים, קיבלה ועדת השחרורים את בקשת האסיר למנוע את פרסום שמו בהקשר של השחרור המוקדם, ועשתה זאת ללא כל נימוק או דיון.
בסיום הקראת ההחלטה שאל יו"ר ועדת השחרורים את האסיר אם הוא מסכים לפרסום ההחלטה, וציין בפרוטוקול כי האסיר הסכים, בתנאי שיושמטו פרטיו. מעבר לכך, הוועדה לא הפעילה שיקול דעת, וגם נציגי היועמ"ש לא ביקשו להתייחס לבקשת האסיר לאסור את פרסום שמו, שהתקבלה כפי שהיא.
בזמנו הרשעתו של האסיר התפרסמה, בהיותו איש ציבור, מה שמגביר את האבסורד בהחלטה הנוכחית. לפי הכרעת הדין, האסיר זייף חתימות של מורשי החתימה במרכז לשלטון מקומי על גבי מאות צ'קים של המרכז, ועשה זאת במהלך תקופה ארוכה של חמש שנים. את הצ'קים הפקיד לחשבונו ולחשבון חברו, וזייף רישומים בספרי הנהלת החשבונות של המרכז.
לפוסטה נודע כי בחודשים האחרונים הפיצה ועדת ההיגוי של ועדות השחרורים בהנהלת בתי המשפט נוהל חדש, לפיו יש לשאול את האסירים אם הם מסכימים לפרסום ההחלטות בעניינם. בהנחה שאותו היגיון היה מיושם על ענייניהם של האסירים משה קצב, אברהם הירשזון או אהוד אולמרט, ייתכן שהציבור לא היה מיודע על קיצור מאסרם.
ועדת השחרורים לא התחשבה, בעניין אי פרסום שמו, בעובדה שמדובר במעילה בכספי ציבור, ובעבירות שלציבור יש בהן עניין מובהק. עו"ד טובול ציינה שהאסיר השתתף בקבוצה ייעודית לעברייני מרמה במשך שמונה חודשים, וסייע כעוזר הוראה במרכז החינוך בכלא לאסירים המשלימים שנות לימוד בסיסיות. האסיר יצא לחופשות, הביע חרטה וכל חוות הדעת בעניינו היו חיוביות.
מנגד, נציגי המדינה התנגדו לשחרורו המוקדם, וטענו כי לפי דוחות הטיפול האסיר עדיין חש כקורבן, ומתאר תחושות של ביטול ערך שחש מצד הקולגות במרכז לשלטון מקומי, כמניע לעבירות. ועדת השחרורים קבעה שהוא מיצה את הליכי השיקום בבית הסוהר, ומשכך אין אינטרס ציבורי בהמשך מאסרו.
בתנועה לאיכות השלטון מציינים כי פורמלית, למרכז לשלטון מקומי יש מעמד משפטי שיש לתמוה עליו. למרות שמדובר בארגון שמרכז את כל 257 הרשויות המקומיות בישראל, ומתוקף כך מאות ראשי ערים ונבחרי ציבור, מוגדר המרכז לשלטון מקומי כעמותה, ולא גוף ציבורי מפוקח. בשל כך, למשל, המרכז אינו כפוף לסמכות הביקורת של מבקר המדינה. באותה עת, מדובר בארגון שמייצג את האינטרסים המשותפים של הרשויות המקומיות ומפעיל חברה-בת כלכלית לפרויקטים ומכרזים משותפים.
מדוברות מערכת בתי המשפט, האחראית על ועדות השחרורים, נמסר כי יש לבקש את התייחסות האסיר לפרסום שחרורו בהתאם לפסק דין של בג"צ, "פרנק אורי נגד משרד המשפטים", בו נקבע כי יוגדר נוהל לפיו יו"ר הוועדה ישאל את האסיר לעמדתו בעניין הפרסום, "וההחלטה תשקף את רצונו של האסיר". פסק הדין ניתן בשנת 2006.
עם זאת, לפי דוברות בתי המשפט, "לוועדת השחרורים נתון שיקול דעת מלא בדבר פרסום או אי פרסום ההחלטה כולה או חלקה, והיא אינה מחויבת לאמץ את עמדת האסיר. בשים לב לאמור, מתפרסמות מעת לעת החלטות ועדות השחרורים, כולל באתר הרשות השופטת. בשנים האחרונות נעשה ניסיון להסדרת נושא פרסום ההחלטות של ועדות השחרורים בחקיקה, באמצעות קידום הצעת חוק ממשלתית. על מנת להסדיר בעת הזו את פעילות מזכירויות ועדות השחרורים, נכתב נוהל שיסייע בידיהן לטובת פרסום ההחלטות".
