הורים לשני ילדים (כיום בני 12 ו-16) התגרשו לפני שמונה שנים והאב התחייב בהסכם לשלם לידי האם מזונות ומדור בסך של 1,500 שקל לחודש עבור כל אחד מהילדים, עד שימלאו להם 18 שנים. בנוסף סוכם שהצדדים יתחלקו באופן שווה בהוצאות מיוחדות.
לאחר שהאישה עברה לגור יחד עם בן זוגה החדש וילדיה בווילה יוקרתית, האב הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון תביעה להפחתת מזונות. לטענת האב, שיוצג על ידי עו"ד שלי אדרי, מאז ההסכם חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק בחינה מחדש של החיוב בדמי מזונות. השינוי הנטען התייחס למצבם הכלכלי של הצדדים, בעוד שזמני השהות לא השתנו.
ראשית, לטענת האב, מצבו הכלכלי הורע באופן משמעותי – הן משום שהכנסתו נותרה ללא שינוי והן משום שהוצאותיו גדלו משמעותית. הגידול נבע מעלייה בצרכי הילדים, עלייה ביוקר המחיה וכן בשינוי במצבו הרפואי. כתוצאה מכך, טען האב, הוא נקלע לחובות ואלמלא סיוע מקרובי משפחה וחברים, מצבו היה בכי רע.
שנית ובמקביל, האב טען שמצבה של האם השתפר משמעותית. שכרה עלה, היא חיה חיי מותרות עם בן זוגה וילדיו ומתגוררת בווילה יוקרתית.
האם, מנגד, ביקשה לדחות את תביעת האב. באמצעות עו"ד אורלי מנע-שני היא טענה שאין מדובר בשינוי מהותי בנסיבות, שכן ההעלאה בשכרה היא צפויה וסבירה בחלוף השנים. כמו כן היא טענה שמגוריה עם בן זוגה אינם מהווים שינויים במצבה הכלכלי, שכן היא ובן זוגה חולקים יחד את הוצאות מגוריהם המשותפים.
השופט הישאם שבאיטה קבע כי לא היה שינוי נסיבות מהותי המצדיק פתיחה מחדש של עניין המזונות בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, ולפיכך דחה את תביעת האב.
השופט דחה את טענת האב לפיה הוא "חייב כספים לכל המדינה" משום שהראיות שהציג דווקא ציירו מצב כלכלי טוב ויציב הכולל יתרת זכות בחשבון הבנק לאורך תקופה. אמנם מהתדפיסים עלה שהאב נטל הלוואות, אלא שהוא לא הסביר לאיזו מטרה ומדוע הן נדרשו. כך למשל עלה, כי כאשר יתרת זכות בחשבונו עמדה על סך כ-25 אלף שקל, האב נטל הלוואה בסך 20 אלף. האב בחקירתו אישר כי הפקיד סך של 80 אלף שקל שקיבל מביטוח לאומי בחיסכון "לטובת העתיד הרפואי" שלו – דבר שהעיד כי מצבו הכלכלי מאפשר לו לשמור כספים ליום סגריר.
זאת ועוד, האב טען לשינוי במצבו הכלכלי בשל עלייה ביוקר המחיה, אלא שטענה זו נדחתה מחוסר רלוונטיות: "חזקה שיוקר המחייה משפיע על כולם, לרבות על האם, באותה מידה", נכתב בפסק הדין (25 יוני).
גם טענת האב לשינוי מהותי במצבו הרפואי נוכח נכויות שהוכרו על ידי ביטוח לאומי נדחתה, שכן הוא קיבל פיצוי בגינן, כלומר – כלומר הנכות לא פגעה בהכנסתו.
האב טען עוד, כי כי בתקופת ההסכם האם השתכרה 11 אלף שקל בחודש, וכיום היא משתכרת כ-15 אלף שקל. האם טענה שמדובר בשינוי צפוי, שכן עם הגירושין, קיום זמני שהות ופנאי רב יותר, כמו גם הילדים שגדלו, אפשרו לה להתקדם בעבודה ולהגדיל את שכרה.
השופט שבאיטה קיבל את טענות האם, קבע כי ההעלאה בשכרה צפויה והוסיף שאין היגיון בטענת האב כי מגורי האם עם בן זוג, שאף לו ילדים מקשר קודם, בבית מרווח יותר, מהווה שינוי נסיבות.
"מובן מאליו כי מגורי האם עם הילדים עם בן זוג שאף לו ילדים חייב מגורים מרווחים יותר, אלא שאין בכך כדי להביא בהכרח להגדלת הוצאות האם, שכן שכירות הבית מתחלקת בין בני הזוג", הסביר השופט.
לאור תוצאת פסק דין ועמידתו הדווקנית של האב לנהל את ההליך, הוא חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 25 אלף שקל.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
