הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי לנוער גזרו עונש של 27 שנות מאסר על תלמיד כיתה יב' מכפר סמיע שבגליל, שהורשע ברצח בכוונה תחילה בנסיבות מחמירות של ויג'דאן אבו חמיד, נערה בת 17 שככל הנראה סירבה לחיזוריו ובשל כך נרצחה (6 נובמבר).
בסיום גזר הדין, פנו השופטים למשפחת המנוחה: "תם ולא נשלם. שנים ארוכות מלווים הוריה של המנוחה את משפטו של הנאשם, רוצח בתם האהובה. שנים ארוכות מלווים אנו אותם, במבט חטוף, באמירה קצרה, בניסיון להפגין את השתתפותנו האמיתית בצערם הבלתי נתפס. היום, משמלאכתנו תמה, מוצאים אנו לעצמנו חובה לומר את הדבר בפה מלא: הורים יקרים, איש אינו יכול להבין את הסבל הנורא שהוא מנת חלקכם יום יום ושעה שעה. מי שאינו עומד במקומכם לא יכול ולו להתחיל ולהפנים את החלל הנורא שנקרע בלבבכם באותו יום מר ונמהר, שבו נתבשרתם שאיבדתם את בתכם יקירתכם. היה זה מוות חסר טעם; חסר הגיון; חסר אנושיות… מי ייתן ולא תדעו עוד צער ודאבה. מי ייתן ועם סיום ההליך המשפטי תוכלו, בסיוע בני משפחותיכם, להביט קדימה, להשתלב בהליכי טיפול, ולמצוא בעתיד גם נקודות ושביבי אור".
בהכרעת הדין נקבע שהנאשם יצא מביתו בכפר סמיע בבוקר ה-20 בדצמבר כאשר בכיסו סכין מתקפלת בכוונה להיפגש עם המנוחה. היא יצאה בגפה מבית הספר, ובדרכה לביתה, בפארק הסלעים בכיסרא, נדקרה על ידי הנאשם 46 פעמים. הנאשם נמלט מהזירה תוך שהותיר את המנוחה שרועה במקום.
השופטים דיאנה סלע, אבי לוי וערן קוטון ציינו בגזר הדין כי מעשה הרצח "קשה הוא מנשוא. הוא המיט טרגדיה נוראית על המנוחה, על משפחתה ועל כל סובביה". עוד ציינו השופטים, כי "הלב האנושי אינו יכול להתעלם מעומק העצב, הניבט מעיניהם של בני משפחת המנוחה עת נדון עניינו של רוצח ביתם".
השופטים ציינו כי בכל הנוגע לגזירת עונשם של קטינים, בניגוד לנאשמים בגירים, הדגש בעניינם מופנה כלפי שיקולי שיקום. השופטים בחנו בדבר ליקוי פסיכיאטרי ממנו סובל הנאשם לפי הנטען, אך הגיעו למסקנה כי הנאשם אינו סובל ממחלת נפש או מהפרעת אישיות מז'ורית כלשהי.
בכל הנוגע למצבו הנפשי בעת ביצוע המעשים, בית המשפט קבע כי אין ראיה כלשהי המלמדת על פסיכו–פתולוגיה כלשהי באותה העת. "מעשהו הרצחני יכול שייוחס להתקף זעם נרקיסיסטי, לאובדן עשתונות רגעי, להתפרצות אלימה בעלת אופי אימפולסיבי אך לא למחלת נפש או להפרעת אישיות מז'ורית", כך קבעו.
עוד צוין בהחלטת השופטים כי אילו היה הנאשם בגיר, ברור שהיה נגזר עליו מאסר עולם, אך בהיותו קטין – אין חובה להטיל עונש זה.
בהחלטתם הוסיפו השופטים כי הנאשם מעולם לא נטל אחריות למעשה. ושיתוף הפעולה שלו עם רשויות החוק היה מוגבל ביותר. עוד יותר מכך: הוא עשה הכל כדי לחמוק מהדין, על אף הודאתו הראשונית, וגם שירות המבחן לא בא בעניינו בהמלצה טיפולית, הגם שהתנהגותו במעצר חיובית.
"הנאשם ביצע את המעשה בעודו קרוב מאוד לגיל הבגירות. הנזק שגרם למנוחה עצמה, ולבני משפחתה לא יתואר במילים. כמעט שבע שנים חלפו מאז שבוצע המעשה הנורא. הנאשם לא נטל מעולם אחריות על המעשה; בכך, הוא אף מגדיל את סבלם של הוריה, אחיה ושאר קרוביה של המנוחה, סבל שהוא מלכתחילה כבד מנשוא. התנכרותו למעשיו מהווה פגיעה נוספת במשפחתה השכולה. התנהלות שכזו מלמדת לא על רצון להשתקם אלא על ניסיון להתחמק מאחריות. נמצא, כי למרות ששיקול השיקום הוא מרכזי עיקרי ובעל משקל רב עת באים לענוש קטין, במקרה מיוחד זה אין הוא יכול לתפוס את מרכז הזירה; הוא חשוב, אך יש חשובים הימנו", ציינו השופטים ומלבד מאסר גזרו על הנאשם גם 18 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי של 258 אלף שקל למשפחת המנוחה.
