בחודש ינואר האחרון, בית משפט השלום בבאר שבע דחה את בקשת בעלי מבנה "הרפסודה הלבנה" באילת וקבע כי הוא מהווה מפגע ימי. בכך קיבל בית המשפט את עמדת המשרד להגנת הסביבה שיוצג על ידי פרקליטות מחוז דרום (אזרחי) ודחה את בקשת בעלי "הרפסודה הלבנה" באילת לביטול הצו לפינויה. בנוסף קבע בית המשפט כי עד ה-1 באוגוסט על בעלי המבנה לפנות אותו מהים בשלמותו ולהשאיר את הים והחוף נקיים מכל פסולת.
בעלי המבנה לא השלימו עם ההחלטה והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אולם גם שם – בית המשפט קיבל את עמדת המדינה ודחה את הערעור.
את המדינה ייצגה עו"ד תהילה שמשון מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי), בליווי עו"ד ליאורה עופרי מהלשכה המשפטית במשרד להגנת הסביבה.
מבנה "הרפסודה הלבנה" נמצאת בים מחוץ לשובר הגלים המזרחי של המרינה העירונית באילת. המבנה, שהיה בעברו הרחוק כלי שיט, מצוי במקומו בניגוד לחוק, ללא היתר בנייה כנדרש וללא תוכנית תקפה החלה על השטח במקום זה.
המקום הוקם לראשונה בשנת בשנת 1982 במבנה בשטח של 1,800 מ"ר בשלושה מפלסים על עמודים מברזל המעוגנים בתוך המים במרינה. הרפסודה שימשה בעבר למטרות נופש ומסחר והופעלו במקום גם מגלשות מים ומספר מסעדות. המקום נמכר מספר פעמים לבעלים שונים עד שבשלב מסוים רכש את המקום איש העסקים יצחק תשובה.
בשנת 1996 תשובה מכר את המקום לאיש העסקים יואב איגרא, בעל מלון הרודס. בשלב מסוים המקום היה נטוש ופלשו אליה חסרי-בית. איגרא ביקש להכשיר את המקום לשימוש וקיבל את תמיכת הוועדה המקומית והעירייה, ובהמשך גם את האישור של הוועדה המחוזית.
בשנת 2008, הוועדה לשמירה על הסביבה החופית (ולחו"ף) דחתה את התוכנית בנימוק שהמקום אינו ראוי לקבלת זכויות מסחריות, בייחוד בשל העובדה שהוא שוכן בתוך הים וגורם לפגיעה בנוף ובסביבה.
איגרא עתר למועצה הארצית נגד ההחלטה אך הערר נדחה. בהמשך התקיימו מספר ערכאות משפטיות בנושא.
באוגוסט 2021, לאחר הליכי התראות ושימוע על ידי היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית של המשרד להגנת הסביבה הוציא סמנכ"ל בכיר לפיקוח ואכיפה, יצחק (בנדה) בן דוד, צו לסילוק הפגיעה בסביבה החופית למבנה.
בעלי הרפסודה ערערו על הצו לבית משפט השלום בבאר שבע, באמצעות עו"ד אשר זליגר ועו"ד נועם בר דוד. בית המשפט דחה את הערעור.
בערעור לבית המשפט המחוזי טענו בעלי הרפסודה כי מאחר שחוק שמירת הסביבה החופית נחקק לאחר מיקום הרפסודה במקומה הנוכחי, הוא לא חל עליה. עוד נטען, כי החוזה לפיו הותר לרפסודה לעגון באופן קבוע במקום, מהווה חוזה המקנה זכויות שימוש או בנייה במקרקעין בסביבה חופית. בנוסף טענו בעלי הרפסודה הלבנה כי מדובר בכלי שיט ולכן חוק תכנון ובנייה לא חל עליהם.
השופט אלון אינפלד שקיבל כאמור את עמדת המדינה קבע שאין ממש בטענות וכי אין בחוזה בכדי למנוע מתן צו כלפי מבנה, אשר אף אם נבנה בהתאם לחוזה, הוא ממשיך ופוגע בפועל פגיעה ממשית בסביבה החופית, מעבר לעצם קיומו.
השופט הוסיף כי אם בעלי הרפסודה סבורים שיש להם זכות לתבוע על הפרת חוזה, עליהם להגיש תביעה כספית מתאימה, ובכל מקרה – "החוזה אינו גובר על החוק".
בנוסף קבע השופט, כי מכיוון שהרפסודה קובעה לקרקע, היא הפכה ל"מבנה" ולכן חלים עליה חוקי התכנון והבנייה. "ממילא יש לומר, כי חוק השמירה החופית וודאי חל בענייננו", כך לפי השופט.
ביחס לטענת המערערים כי ישנם מבנים אחרים אשר כבר פגעו בסביבה הטבעית, בית המשפט קבע כי זו היתה יכולה להיות טענה טובה אילו דובר בתוספת קטנה שאינה ניכרת. "אולם, אין זו רפסודת העץ הקטנה של האקלברי פין", אמר השופט, "היא גדולה מאוד, ניכרת לעין, מנקרת עיניים ודוקרת את הלב. המדובר במחיצת פלדה בין הים הפתוח לבין אזור החוף… ואין דבר פחות טבעי ממנה בסביבה החופית הקרובה".
"בשלב מסוים, המשרד לאיכות הסביבה הגיעה למסקנה שכלו כל הקיצין, והגיעה העת לתת ספר כריתות למבנה הבעייתי בקצה המעגנה, העומד שם כאבן שאין לה הופכין, הגורם נזק לסביבה החופית ומהווה סיכון לגרימת נזק נוסף", ציין השופט בהחלטתו, "האיזון הראוי בין צורכי הפיתוח והאינטרס לנצל משאבים, לבין הגנת הטבע בכללותו והגנת הים והחוף בפרט, נקבע בחוק על ידי המחוקק. יש להקפיד על האיזון שנקבע, ובין השאר על העיקרון שאין לפגוע בסביבה החופית, ללא היתרים נדרשים. אם נגרמת פגיעה – יש לדאוג להסרתה ולשיקום הנזק שנגרם".
