בלילה של אחד במאי 2016, בשעה שתיים לפנות בוקר נרצחה מרוואת אבו ג'ליל בביתה שבשכונת אל-מידאן בשפרעם.
בשתיים לפנות בוקר נכנס פורץ לביתה של המנוחה דרך חלון הסלון בקומה השנייה. הוא פנה למטבח, נטל סכין מתוך סט של ארבע סכינים במגירת הסכו"ם ונכנס לחדר השינה בעוד המנוחה ישנה. עם כניסתו לחדר התעוררה המנוחה ובין השניים החל מאבק אלים, במהלכו הפורץ דקר אותה מספר דקירות כולל אחת קטלנית בצוואר אשר פגעה בעורק הראשי וגרמה למותה במקום.
מרוואת אבו ג'ליל (41) הייתה אשה גרושה, אמא לארבעה, ובמהלך האירוע התעוררו כולם. לפי עדות הבן הגדול במשטרה, הוא התעורר למשמע צעקות, פתח את דלת חדרו וראה את פרצופו של הפורץ, שהיכה מכת אגרוף בפניו וברח מהחלון. לדבריו, הפורץ, שהיה יחף, לכלך את אדן החלון בדם של אמו כאשר התיישב עליו, אחז בשתי ידיו במשקוף החלון וקפץ למטה מגובה ארבעה מטרים.
איברהים אבו ג'ליל, אביהם של הילדים שהה בחו"ל באותו הלילה, והם ניסו להתקשר לדוד שלהם, אבל כאשר הוא לא ענה הם ירדו לדירה של הסבא והסבתא שמתגוררים בקומה שמתחת. דוד אחר שלהם אשר ישן בדירת ההורים עלה לביתם, ראה את המחזה המזעזע והתקשר למשטרה.
זמן קצר לאחר האירוע, בני משפחת המנוחה הלכו בצעקות לביתו של השכן אשרף טחימר והטיחו בו שהוא זה שרצח את מרוואת, בגלל מחלוקת על מכשיר Xbox, לטענתם. עוד הם טענו, כי הבן הגדול זיהה אותו וראה אותו בורח. בנוסף הצביעו בני המשפחה לחוקרי המשטרה על כך שחסרה סכין אחת מהסט הייחודי במגרת המטבח, ועל זוג נעליים זרות שנמצאו ברצפת המטבח.
באותו הלילה, השכן טחימר ברח והסתתר מחשש שיפגעו בו, אך הסגיר את עצמו למשטרה למחרת בבוקר כאשר הבין שהוא נדרש לחקירה על ידי חוקרי מחוז צפון של המשטרה. בחקירותיו הראשונות הוא התבטא בצורה מבולבלת ולא מפורשת, אך בהמשך הכחיש נמרצות כל קשר למעורבות ברצח.
כחודש לאחר המעצר, ב-2 יוני 2016, הוגש נגד טחימר לבית משפט המחוזי בחיפה כתב אישום בעבירות רצח בכוונה תחילה, ותקיפת קטין הגורמת חבלה חמורה.
עבירת רצח בכוונה תחילה, יש לציין, היא החמורה ביותר במדרג עבירות ההמתה.
במחוז חיפה של הסנגוריה הציבורית ניהלו מאבק עיקש על חפותו של טחימר באמצעות שתיים מבכירות הסנגורים שלהם במחוז, עו"ד סיגל עפרוני, שחלתה ונפטרה במהלך המשפט, ובאמצעות תיבדל לחיים ארוכים עו"ד לירון מלכה אשר המשיכה את הייצוג עד סיום המשפט.
ב-3 פברואר 2020 הרכב של שלושה שופטים – סגנית הנשיא וראשת בית הדין השופטת דיאנה סלע, השופט אבי לוי והשופט ערן קוטון – הרשיע את טחימר.
ב-14 יוני אותה שנה השופטים גזרו עליו מאסר עולם ועוד ארבע שנות מאסר, וחייבו אותו בתשלום פיצוי בסך 258 אלף שקל שיחולק בין ארבעת ילדי המנוחה – סכום הפיצוי המקסימלי המותר על פי חוק.
הכרעת הדין, אשר נפרשת על יותר מ-180 עמודים, מגוללת סיפור טראגי של רצח אשר חולל גם קרע בין שתי משפחות שכנות בשפרעם. אבל מבחינת המשנה לסנגורית הציבורית הארצית, עו"ד ד"ר חגית לרנאו, צבר הראיות בתיק מלמד על הסבר אחר מזה שאליו הגיעו השופטים. לדבריה, מדובר בהסבר אלטרנטיבי, טראגי ומוחשי, אשר הוביל אותה להגשת ערעור לבית משפט העליון שם אמורה להתקבל הכרעה ב-8 פברואר.
הילדים זיהו את השכן הרוצח
מרוואת הייתה נשואה לאיברהים אבו ג'ליל, שאחרי גירושיהם נישא בשנית ועבר לגור במקום אחר, בעוד המנוחה וילדיהם נותרו להתגורר בקומה השנייה של בית הוריו.
הנאשם, אשרף טחימר, התגורר עם בנו בדירה קטנה בקומה השנייה של בית הוריו, מרחק 50 מטרים מבית משפחת אבו ג'ליל בשכונת אל-מידאן. בין המשפחות התקיימה היכרות מוקדמת וחברות מילדות, והבן שזיהה את הפורץ כאשרף טחימר אף העיד שהיה בקשרי חברות עם הבן שלו, של רוצח אמו.
הנאשם עצמו העיד כי בליל הרצח, בשעות הערב של ה-30 באפריל, הוא שהה מחוץ לבית עם אחד האחים אבו ג'ליל, יחד הם רכשו סמים והשתמשו בהם.
העדים העיקריים נגד טחימר היו בנה הבכור של המנוחה, זה שהתעמת איתו, ואחיו הקטנים שצפו בחלק מהעימות.
הבכור, שהיה בן 17 בזמן האירוע, תיאר את הסכין שבה אחז ההפורץ, טחימר, "גם דקה וגם עבה", "סכין של בשר" שהיתה בתוך המגירה, והוסיף כי לאחר האירוע הוא הבחין בזוג נעליים ברצפת המטבח. בהכרעת הדין ציטטו אותו השופטים כמי שאומר כי "הנעליים לא שייכות למשפחה… כנראה שייכות לנאשם… הוא ידע שמדובר בנעליו של הנאשם שכן חודש לפני האירוע, לאחר שהנאשם רכש אותן הוא הראה אותן לבני משפחתו ושאל אם כדאי לו לרכוש דומות לבנו. לדבריו, לאיש בשכונה אין נעל דומה; הוא ראה את הנאשם נועל אותן שלוש או ארבע פעמים לאחרונה בשכונה, שניים או שלושה לילות לפני האירוע".
עוד הקפיד הנער לומר בעדותו, כי איש לא נכנס לבית המשפחה ביום הרצח מלבד בני הבית.
כשהבן הבכור הטיח בנאשם במשטרה כי הוא רצח את אמו ענה לו הנאשם "שהוא מדבר שטויות או דברים משוגעים".
במשפט, הבן הבכור הטיח שוב בנאשם, "זה מה שאני ראיתי במו עיניי… הרוצח פשוט משקר, הוא לא אומר ולא מספר על הפשע שלו".
אחותו הצעירה, שהיתה בת 14 ביום הרצח, העידה כי היא שמעה צרחות בלילה וכאשר יצאה לברר מה קורה היא ראתה את הנאשם בורח וקופץ דרך החלון.
הבנים הקטנים יותר, בני תשע ו-10 לא העידו במשפט, אך בן ה-10 סיפר לחוקרי הילדים במשטרה כי הוא שכב לצד אמו במיטה בעת האירוע וניסה לבעוט בנאשם, שבתגובה דחף אותו והפיל אותו לרצפה.
בית המשפט נימק בהכרעת הדין כי הוא מצא מהימנות מלאה בעדויות הילדים, בכל המסגרות.
לפי הכרעת הדין, עדות מפלילה נוספת היא של שכן אשר טען כי ראה את טחימר נמלט באותו לילה. "שמע צעקות וראה את הנאשם רץ… קופץ מהגדר של הבית של השכן ורץ ממעבר ליד הבית אבל מבפנים ולצד השני".
גם העדות הזו הוגדרה כמהיימנה, וזאת חרף הערת בית המשפט כי חוקרי המשטרה לא בדקו אם עדותו מתיישבת עם תנאי השטח.
היתה גם עדות חברתו של הנאשם, שאמרה כי בשעות שלפני הרצח הוא אמר לה, "שתתפלל להצלחתו כי הוא מתכוון לעשות משהו טוב".
התביעה נתמכה כמובן על נעלי הנאשם, שנמצאו במטבח הדירה, וכן על מספר אמרות של טחימר בחקירותיו הראשונות, ביניהן שהוא "אינו מאמין שביצע את המעשים", או, "ייתכן שגופי היה שם". בית המשפט הגדיר את האמרות האלה כראשית הודאה ברצח.
המדע לצד הנאשם
במהלך המשפט כמו גם בערעור, הסנגוריה הציבורית משתוממת עד היום כיצד זה מלבד נעליו של הנאשם, שאכן נמצאו במטבח הדירה, אין שום ראיה פורנזית אשר קושרת אותו לזירה או לרצח המנוחה.
* לא נמצאו טביעות אצבע שלו על החלון, על משקוף החלון או על האזור דרכו הוא לכאורה נכנס ויצא מהזירה;
* לא נמצאו טביעות אצבע שלו במטבח, על הארון, על ידית מגירת הסכינים או בתוכה;
* גם לא על מכשיר ה-Xbox שנטען שניסה לגנוב;
* לא נמצאו טביעות אצבע או ממצאיDNA של הנאשם בחדר של המנוחה, או על גופה;
* לא נמצאו ממצאי DNA של המנוחה על גופו של הנאשם או על בגדיו.
יתרה מזאת, לא נמצאו כל סימני פציעה על גופו של טחימר. זאת, אף שלפי הכרעת הדין המנוחה חנקה אותו, הוא התעמת עם בנה והיכה אותו בחוזקה. נטען שהוא גם קפץ מחלון בגובה ארבעה מטרים ורץ יחף דרך חצרות השכנים, לכניסה האחורית של בית משפחתו, כיצד זה לא נמצאו ממצאים לכך על כפות רגליו?
אחרי כל סימני השאלה האלה, טענתה המרכזית של הסנגוריה הציבורית היתה כי העדות המרכזית במשפט, זו של בנה הבכור של המנוחה, סותרת את עדויותיו במשטרה, ואת הגרסאות של שלושת אחיו. לפי הערעור, לאחר ראיון הריענון בפרקליטות שנערך לפני עדותו במשפט הוא ציין מספר עובדות שהוא לא ציין בחקירותיו במשטרה, ואז, בחקירתו הנגדית בבית המשפט הוא אף הודה בכך ש"לא אמר הכל בחקירת המשטרה".
הנעליים של אשרף
אחת הראיות המרכזיות בתיק היו הנעליים של הנאשם.
הבן הבכור טען שהוא מצא אותן באמצע המטבח, ושם גם השוטרים מצאו אותן. השוטר שמצא אותן אמר, כי "אינו יודע אם הן הוזזו לפני בואו… הן היו מונחות באופן שאינו טבעי, באמצע השטיח, באמצע המעבר לתוך חלל המטבח".
בבדיקת החלק הפנימי של הנעל על ידי המכון לרפואה משפטית עלה פרופיל גנטי של שני פרטים, שטחימר הוא אחד מהם, השני לא ידוע. ההגנה רמזה במשפט, והיא חוזרת על כך בערעור, כי הנעליים של טחימר נשתלו בזירה על ידי הרוצחים.
ומה היתה גרסת הנאשם? טחימר לא הכחיש כי מדובר בנעליו, אך טען כי "הנעליים היו מוצבות מחוץ לביתו, לצד הדלת, וכי אינו יודע כיצד הן הגיעו לזירה".
לפי הסנגוריה, לבן הבכור היתה שליטה על מרבית הראיות בתיק, מה שמעורר ספק בנוגע לטענתו שהוא מצא את הנעליים של טחימר במטבח. בהקשר הזה מפנה ההגנה לעדות שמסר אחיו הצעיר, לפיה הוא נטל את הנעליים וזרק אותם דרך החלון. האח הבכור שלל את האפשרות לפיה הנעליים נזרקו החוצה והוא זה שהעלה אותם חזרה למטבח, וקבע כי אחיו משקר.
סתירה נוספת בין שני האחים היתה בקשר למכשיר ה-Xbox, הבכור עמד על כך שאחיו הקטן שיחק במכשיר, זאת בניגוד לטענת הילד במשטרה כי הוא לא שיחק בו באותו ערב.
העדות המרכזית של הבן הבכור גם אינה משתלבת עם הממצאים בזירה, טוענים בסנגוריה.
כך למשל, את השן שנפלה לו במהלך העימות במסדרון עם הנאשם, לדבריו, חוקרי מז"פ מצאו על כרית מיטתה של אמו המנוחה.
בית המשפט הסביר זאת בכך ששהשן נפלה מיידית ממכת האגרוף אך יתכן שהיא התנדנדה עד אשר נחתה על כרית המיטה, כאשר הנער ניגש לאמו. אולם לפי גרסתו של הבן עצמו בבית המשפט, הוא לא עמד בשום שלב לאחר הרצח מעל מיטת המנוחה, מה גם שהאמא התמוטטה בפתח החדר ולא במיטתה.
זאת ועוד, שתי שיחות המצוקה הטלפוניות, מטלפון השייך לבתה של המנוחה אל הדוד שלא ענה, ומהדוד בדירה למטה שהתקשר למשטרה, התבצעו באותה הדקה, למרות שעל פי התיאור שלהם היה צריך להיות מרווח זמנים גדול יותר בין שתי שיחות הטלפון.
בנוסף, בסנגוריה הציגו חוות דעת מומחה של רופא אורתופד לפיה הנאשם סובל מפריקות כתף תכופות, וקיים סיכוי של עד 90 אחוז שהוא היה פורק את כתפו אם רק היה מנסה לטפס אל דירת המנוחה בקומה השנייה.
באשר לשיחה עם חברתו, נטען בערעור כי מדובר היה בשיחה תמימה, ולגבי אמירותיו המבולבלות בתחילת החקירה נטען כי בינן לבין הודאה ברצח המרחק הוא רב.
המניע המסורתי
בסנגוריה מדגישים לסיכום כי התביעה כשלה להצביע על המניע של טחימר לרצוח את המנוחה, בעוד שכיווני חקירה ומניעים אחרים לא נחקרו כלל – סימפטום מוכר וידוע בחקירות בכלל ובחקירות משטרה בפרט.
לפי הסנגוריה הציבורית, הראיות מובילות דווקא לאפשרות יחידה אחרת, שהמנוחה נרצחה על ידי מישהו מבני משפחתה שלה, עקב התעקשותה לגרש את אבי ילדיה מביתם המשותף, ועקב התנהגותה שנתפשה על ידי המשפחה כמתירנית לדבריהם. "הראיות מלמדות על מניע פנים משפחתי לרציחתה של המנוחה, לאור קונפליקט מתמשך בין המנוחה לבין גרושה, איברהים, שבבית הוריו התגוררה המנוחה… לא נעשו פעולות חקירה ממשיות על מנת לבחון מניע זה".
בערעור הדגישו את "יחסי השכנות הטובים בין משפחתו של טחימר למשפחת הנרצחת", ולגבי הנאשם נטען בערעור: "על אף עבר פלילי מכביד ומשמעותי, העבירות מן הסוג בהן הוא הורשע זרות לו".
לאור כל אלה, חוזרת ומבקשת הסנגוריה לזכות את הנאשם, ולו רק מחמת הספק.
איזה מזל יש לו, כמעט תפרו אותו.
לדעתי… הבכור הוא זה שרצח, רק מלקרוא את השקרים והסתירות בעדיות של הילידם, הוא תכנן וביצע עם עוד מישהו, לא סתם האבא היה בחו"ל, ככה יש לו אלבי מוצק.