אחריות על חיי מרשתי וילדיה

״את אפס, שמעת אותי יא זונה קטנה, מה את רוצה? לעצבן אותי? את יודעת מה יקרה נכון? עד למדרגות אני אבעט אותך יא זונה, אני צריך להיפטר ממך״.
זה חלק משיחה שהקליטה לקוחה שלי את בעלה, לפני מספר ימים.

אשה צעירה משכילה ויפה שמאסה בהשפלות, אונס, מכות וביזוי שלה יום יום לעיני ילדיה הקטנים.
אשה שבמשך שנים הרגילה את אוזניה להיות דרוכות לרגע בו יכנס הביתה שמא יעיף עליה חפצים או יגרור אותה בידה לנקות בהתאם לסטנדרטים שלו את חדר האמבטיה.
אשה שבמשך שנים התנצלה רק כדי לא לחטוף.
אשה שבמשך שנים שמעה שהיא אפס וזונה מהאיש שכופה עליה את עצמו מדי שבוע.
אשה שהשבוע החליט בעלה לנסות להיפטר ממנה.

האמת היא, שהפעם אין לי אלא לשבח את משטרת ישראל על הגדלת ראש, אחריות לחיי מרשתי ומעצרו המיידי של ג’ון בריון הבעל המהולל.
אבל באותה נשימה אני מתביישת בשופטת המשפחה שרצתה לגלגל מפתחה את הדיון בבקשתי לקבל צו הגנה בה דרשתי את הרחקת החשוד ממרשתי וילדיה הקטנים, מחשש לחייהם אם הוא ישוחרר ממעצר.

השבוע צויין יום המאבק באלימות נגד נשים, התפרסמו נתונים מזוויעים על 20 נשים שנרצחו בשנה האחרונה, לצד דיווחים על עליה של כ-300 אחוזים בפנייה לרשויות בתקופת הקורונה, שודרו כתבות על מקלטי נשים מוכות שעולים על גדותיהם, והוקרנו סרטונים ותשדירים על נשים רבות מדי הממשיכות לחיות בצל אימה, אלימות והשפלה.
דווקא בשבוע כזה הייתי מצפה לקצת יותר קשב וחמלה ואמפטיה מצד אותה שופטת שנסתה להימנע מדיון בבקשה רק משום שהיתה בעיכוב של שעה לדיון הוכחות שהמתין לה. כדי לעמוד בלוחות הזמנים היא כמעט והסכימה לאפשר לחשוד גישה לילדיו ללא פיקוח עם שחרורו ממעצר.

הייתי חייבת לצרוח על כבודה, שצרחה עליי בחזרה ואיימה בהוצאות, אז הנמכתי את קולי ואמרתי: "גברתי תיתן החלטה לפרוטוקול שבה היא מאפשרת גישה חופשית לאב, חרף ההאשמות הקשות והסכנה המיידית, וגברתי תציין לפרוטוקול שהיא לוקחת אחריות על חיי מרשתי וילדיה, ושהיא ידעה שהכתובת על הקיר.. גברתי גם מתבקשת להתיר את פרסום הפרוטוקול".
באותו הרגע השתתקה כבודה, ומאז הדיון נראה והרגיש אחרת. כבודה תכננה לסיים אותו בשלוש דקות אבל הוא נמשך שעה, שעה שבה כבודה הבינה שטעתה ונעתרה לבקשה המובנת מאליה – הגנה על האמא וילדיה הקטינים.

אז אני, בניגוד לחברי עורכי הדין שמחו השבוע נגד הביקורת הנוקבת על שופטי ישראל בטיפול באלימות נגד נשים, בהחלט סבורה שהביקורת על חלק משופטים מוצדקת, גם אם יש רבים מעולים. הגיעה העת להבין שאין מי שיתן מענה לנשים מוחלשות אבל גם לגברים שנרמסים, אלא בית משפט נכבד, ורב קשב.
האלימות הפיזית והכלכלית חוצה מגדרים ומעמדות, והיא מופנית גם כנגד גברים יש לומר, אך הלכה למעשה הרבה יותר נשים נפגעות על ידי בני זוגן.

לנוכח ימים בהם האלימות נגד נשים גואה, ימי המאבק באלימות נגד נשים אמורים לסייע לכולנו, לפקוח את העיניים. הסתכלו סביב, שימו לב לסימני מצוקה: מישהי סובלת, מפוחדת, מישהי עם סימני חבלות, עיניים נפוחות מבכי וחוסר שינה, תת משקל.
ואת, אשה יקרה, אל תחששי לעשות שינוי, הרימי ראש, חייכי לעצמך במראה תנשמי עמוק ועשי שינוי בשבילך, ולמען ילדייך. אבל אל תעשי את השינוי לבדך, בקשי עזרה, מישהי קרובה, אם אין אחת כזו פני אליי.