קודם שמיני פוליטיקאים בעלי אינטרסים וחסרי יושרה למיניהם יעוטו על המערכת המשפטית וינעצו בה את טפריהם, דומה שמן הראוי להצביע על מחדלי אותה המערכת מסיבה עניינית, במטרה שאלו יתוקנו וישופרו.
בראש ובראשונה מדובר במערכת התביעה הכללית, של הפרקליטות על מחוזותיה, אבל גם מדורי התביעות של המשטרה. מתוך ניסיון רב שנים וחיכוך מתמיד עם נציגי המערכת סבור כותב שורות אלו, כי דרכם הכושלת מקורה בראש ובראשונה במדיניות. מן הראוי שמדיניות התביעה תקדם לא רק את סיכויי ההרשעה אלא תסייע גם לקיום משפטי צדק בהם תישמרנה זכויות נאשמים, ולא פחות, יופעל שיקול דעת לטובת כלל אזרחי המדינה.
על הצורך בתיקון ובשינוי המערכת המשפטית דומה שאין מחלוקת, לנוכח תחושת חוסר האמון של מרבית אזרחי המדינה. אין צורך להרוס, צריך לתקן ולהתעדכן, צריך לגלות מחדלים וטעויות, לתקן את המעוות ולצמצם נזקים שנגרמו לאלו אשר נרמסו תחת גלגליה.
מערכת ציבורית משוללת ביקורת היא מערכת מסוכנת, קל וחומר שהעומדים בראשה נלחמים בעצם הצורך לקיום ביקורת, ומשזו כבר נקבעה על פי דין נתגייסו הם להחלשתה. מערכת הביקורת הקיימת משוללת כל אפקטיביות ועוצמה, מערכת התביעה הכללית אינה חוששת ממנה ומהעומדים בראשה. מלבד מערך הביקורת החיצונית, מנהלי המערכת צריכים להקים מיוזמתם שלהם מערכי ביקורת פנימית, לפצות את אלו שכבר נפגעו כתוצאה ממחדלים ורשלנויות, ולהסיק מסקנות לגבי המשך העסקתם של תובעים כושלים.
יודגש ויובהר, במערכת התביעה הכללית עובדים טובים וראויים לצד בינוניים וגרועים, כמו בכל מערכת ציבורית, אבל ביקורת אפקטיבית תאתר את הגרועים ותרחיקם. כי במקום שאין עליו ביקורת, מבוקר פוטנציאלי חש בכך וצובר כוח שמנוצל לרעה. כוח ושררה מעוררים הנאה סדיסטית ממש, וזו מעודדת הטמעת בעיותיהם האישיות של חלק מבעלי התפקידים על חשבון מקבלי השירותים.
בהיעדר ביקורת נרשמים ליקויים בארגון וצפים ניגודי אינטרסים.
קחו למשל את התביעה המשטרתית אשר פועלת ברמה בינונית ומטה, ומתקשה ליתן הגנה ושירות לאזרחים. ראשיה מנסים לשדר רושם של מערכת איכותית, אבל הניסיון היחצני הזה רק יוצר מדיניות קלוקלת. שיקול דעת ומחשבה ליברלית יצרנית אינם מאפיינים את התביעה המשטרתית, בראש וראשונה משם שהם נאלצים לקבל את רצונות העומדים בראש המערכת – פיקוד המשטרה.
כאשר פג זמנם של סדרי עדיפויות מקצועיים, נפקדים גם שיקולי התייעלות וקביעת יעדים. דוגמאות לכך? אירועי האלימות שאנו מזדעזעים מצפייה בהם בעידן הדיגיטלי. לו היו ראשי מערכת התביעה והנהלת בתי המשפט ממנים שופט תורן לדון בתיקים אלו בצמוד למועדי האירועים, כדי לסיימם בהקדם ולפרסם את פרטי העבריינים האלימים ועונשיהם, היה נותר ערך למושג ההתרעה. באירועי אלימות במשפחה שדולות הנשים הצליחו לקדם תהליכים מהסוג הזה, בשאר סוגי האלימות נותרנו הרחק מאחור.
משמעות של שיפוט מהיר היא תגבור כל חלקי המערכת, אלא שהמיזם לא יוצא לדרך מסיבות שונות, מחוסר תקציב ועד לחוסר רצון, המנהלים אינם ששים להגדיל תקצוב לשעות הנוספות והעובדים אינם מוכנים לשנס את מותניהם.
על הרקע הזה באה לעולם מדיניות הסדרי הטיעון האוחזים למעלה מ-90 אחוז מהתיקים הפליליים, מה שפוגע בהרתעה ויצר דור של תובעים שמידת התמצאותם בדיני ראיות ובניהול משפטי הוכחות הולכת ומצטמצמת. לכל העוסקים בענף נוח להגיע להסדרי טיעון מקלים, הסנגורים ממהרים להביא ללקוחותיהם הסדרים מקלים בסיטונאות, מה שמפנה את שולחנות העבודה במשרדי התביעה.
אחרי התביעה המשטרתית, אבוא חשבון גם עם הפרקליטות אשר מתמקדת בפשיעה החמורה יותר. אין הכוונה רק לארגוני הפשע, זה החלק המובן מאליו, אלא דווקא הפשיעה המושחתת והמשחיתה של המגזר הציבורי והצווארון הלבן. לא רק שהשחיתות אינה מתמעטת בישראל לנוכח אינספור החשיפות בתקשורת וחקירות המשטרה, אלא שהיא הולכת ומתעצמת. אך הגיוני היה שמספר הפרקליטים בשירות המדינה יגדל ויתמקצע, אבל לא כך הם פני הדברים. לנוכח העומס וכפיית הסדרי הטיעון, ניכרת ירידה משמעותית באיכות ובמקצועיות גם של הפרקליטים אשר אמונים על דיני הראיות.
בהיעדר תקנים המערכת נותרה חסרת יכולת בהתמודדות מול התיקים הפליליים הנערמים. השיטה הרווחת היא לשרוד ולא לטבוע, והתוצאה היא חוסר אפקטיביות בלחימה בפשיעה באשר היא. למעשה, בהיעדר שליטה מרכזית יעילה מצד פרקליטות המדינה, האמורה להתוות מדיניות אחידה, הפכו חלק מהמחוזות לאושיות עצמאיות, חלקן קובעות בנפרד סדרי עדיפויות משלהן לטיפול בסוגים השונים של העבירות.
אמון הציבור
ומה קורה במערכת בתי המשפט, החזית של כלל מערכת אכיפת החוק?
יודגש, מערכת בתי המשפט אינה מושחתת, השופטים המכהנים נבחרים לאחר סינון והקפדה, קיימים בה שופטים טובים, בינוניים ומיעוט של כאלה שאינם טובים ואינם בינוניים, מזל שקברניטי המערכת יודעים לתהות על קנקנם ולשבצם בהתאם.
החלק הטעון שיפור במערכת השיפוט הוא התנהלותה, לא רק שהיא לוקה בחסר, לעיתים היא אף גרועה. היא אינה יעילה, מאבדת זמן יקר בהליכים המתמשכים עד אין קץ ועד לאיבוד האמון – בציבור ובקרב הסנגורים והתובעים כאחד. המקור לכך הוא ניהול בלתי מקצועי במצב של עומס יתר.
אחד הפתרונות שנועדו לייעל את המערכת הוא גישור, כמעט כל תיק פלילי מתחיל כיום בהצעה של השופט לבאי כוח הצדדים – צאו להתגשר – וכך גם תוך כדי ניהול המשפט, הכל במטרה לסיימו במהרה. אחד המדדים לקביעת איכות השופט וקידומו, הוא ביכולותיו לסיים בהקדם כמה שיותר תיקים.
על מנת לשפר את קצב ניהול המשפטים חייבת מערכת בתי המשפט להסתייע גם בגורמי עזר, רבים מהם פשוט טכנים. משינוע העצורים והעדים לבתי המשפט ועד לשדרוג העזרים הטכנים, הקלדה, הקלטה, הדפסה והמצאה של פרוטוקולים, וכמובן, הפסקה של הנוהל הכרוני הנפסד, דחיות ודחיות ודחיות.
כסנגור פלילי, יש לקבוע קריטריונים חלופיים לבקשותיה הרבות מידי של התביעה לעצור נאשמים עד תום ההליכים, מה שיוצר עומס ופוגע בנאשמים. מדיניות המעצרים פוגעת לא רק בחירות הנאשם אלא גם ביכולתו לנהל הגנה ראויה לשמה. כאשר נאשם נתון במעצר פרקי זמן ממושכים המצוקה משפיעה על רצונו לסיים את עניינו בהסדר טיעון מקל יחסית, למרות שצריך היה לשמוע את התיק לגופו.
לאחוזי ההרשעה הגבוהים בישראל, שוב בהשראת הסדרי הטיעון, יש השפעה מרובה על התייחסות הציבור, ולרצון הכאוטי ממש להביא לשינויים בהתנהלותה. המערכת השיפוטית מחוייבת ליצור כלים שיבהירו לנאשמים ומשפחותיהם כי זכויותיהם נשמרות ומתנהל בעניינם משפט דין וצדק.
ביקורת על הפרקליטות ביקשנו, אבל מה עם הביקורת על בתי המשפט?
ערכאות הערעור תגובתיות במידה מוגבלת, ומלבד זאת הנהלת בתי המשפט לא השכילה ליצור מערכת ביקורת טובה ויעילה מקרב עצמה. התנהלות בלתי תקינה של שופט, לעיתים בניגוד לחוק, אינה נענית בתגובה המתאימה של ענישה ואף פיטורין על אתר. השעיות הדרגתיות ו/או הוצאה לגמלאות מבלי לתת את הדין על מעשים פסולים מעוררים תהיות מקוממות ורבות תפוצה בעידן הרשתות החברתיות. שופט שסרח אינו זכאי לכל הקלה, דינו צריך שיהיה ככל אדם. מערכת שאינה נוהגת כך גורמת נזק לתדמיתה ומזמינה שינויים על ידי גורמים אינטרסנטים, שהשיקולים שלהם אינם ענייניים, בדיוק כפי שעולה חשש כי ייעשה עתה.
עו"ד מנחם רובינשטיין הוא עורך דין פלילי ומנוי באינדקס עורכי הדין של אתר פוסטה
