המשפט המפורסם אומר משהו בסגנון "לא כדאי לעשות עסקים עם משפחה", ונראה כי הסיפור הבא ממחיש היטב שלעיתים קרובות כדאי להקשיב להמלצה הזו.
במרכז הסיפור שני אחים שניסו לשתף פעולה ולעשות עסקים יחד, אבל הניסיון נכשל, והביא לסכסוך שגרר להליכים משפטיים לא רק את השניים, אלא גם שלושה אחים נוספים ואת אימם הקשישה, בעשור התשיעי לחייה.
שני האחים רשומים כבעלים משותפים באחד במגרש שהוצע ממספר מגרשים שהוצעו
בשנת 1995 פורסם מכרז לציבור על ידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), למכירת חמישה מגרשים. כל חמשת האחים הגישו מספר הצעות לרכישת המגרשים וזכו בשלושה מהם. שני האחים מהסיפור שלפנינו רשומים כבעלים על אחד המגרשים. הם הגישו את ההצעה בזמן שאחד מהם התגורר בארצות הברית יחד עם אח נוסף, בעוד שהאחים האחרים עבדו בארץ בעסק המשפחתי.
המגרש הזה הגיע לבית המשפט כאשר אחד משני האחים הגיש תביעה למתן סעד הצהרתי שיקבע כי חרף הרישום, הוא הבעלים היחיד של הנכס. התובע, באמצעות עו"ד חמדה בנימיני, טען שכל האחים הגיעו ביניהם להסכמות באשר לזכויות בפועל ביחס לכל אחד מהמגרשים בהם זכו, והוסכם שהמגרש המדובר שייך לו בלבד. לטענתו, הוא היחיד שנשא בתשלומים עבור הקרקע, עבור בניית הבית ועבור המיסים.
התובע הוסיף כי מאז שהסתיימה הבניה, הוא ואשתו מתגוררים בנכס, עושים בו מנהג בעלים ורשומים כמחזיקים ברשויות השונות.
הנתבע, באמצעות עו"ד שי צפוני, הכחיש את טענות אחיו וטען שהמסמכים שהציג ושנועדו להוכיח כביכול העברת כספים לשם רכישת הנכס, אינם רלוונטיים לרכישת הקרקע ונוגעים לתקופה מאוחרת למועד הרכישה. לטענתו, סוכם ששניהם ירכשו את הנכס במשותף, כאשר הסיכום היה שהוא יממן בשלב ראשון את הקרקע, ישלם את מרבית הכספים שיידרשו לבנייה ובעתיד תיעשה התחשבנות.
כבר בפתח פסק הדין, השופטת נאוה גדיש מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה ציינה שטענת התובע לפיה הוא בעל הזכויות היחיד במקרקעין, היא טענה נגד הרישום שניתן להוכיח רק במקרים חריגים, והיה עליו להציג ראיות משמעותיות כדי להוכיח שהרישום אינו משקף את המציאות. עוד ציינה השופטת, כי טענות התובע כי שילם את ההוצאות השוטפות של הנכס והשתמש בו – אינן מעידות על זכויות בעלות במקרקעין.
באשר לשאלה מי נשא בעלות הרכישה ובניית הבית, צוין שזו שאלה משמעותית, אך היות שהאחים הציגו גרסאות קוטביות, השופטת הורתה על מינוי מומחה שיבחן את החשבונות של האחים ואת העברות הכספים.
כאן הסיפור מעט מסתבך: מחוות דעת המומחה עלתה מסקנה לפיה הכספים ששימשו לתשלום המגרש שולמו מחשבון בנק של אח שלישי, שהעיד כי הכספים שהעביר היו כספים של התובע. באותו אופן שולמו מרבית ההוצאות.
המומחה התרשם כי המסמכים שהוצגו לו על ידי התובע, כדי לנסות להוכיח שהוא זה שנשא בתשלומים, אינם תומכים בגרסתו, שכן היו משנת 1997 – כלומר שנתיים לאחר הרכישה. על גבי המסמכים נראה תיקון בכתב יד של התאריך, כך שהשנה שונתה משנת 1997 לשנת 1995. מסקנת המומחה היא שלא רק שמדובר בתיקון נראה לעין (בשבעה מקומות שונים), אלא שאף המועד בו לכאורה הוצא המסמך בשנת 1995, חל ביום ראשון בשבוע (מועד בו לא נעשות העברות בנקאיות בשוויץ ובארה"ב).
בהחלטת השופטת נקבע, כי חוות דעתו של המומחה היתה ברורה ומשכנעת, וחרף שאלות הבהרה רבות, חקירה ארוכה שנעשתה לו וניסיון להטיל בו דופי, לא הצליח התובע לערער אותה.
השופטת גדיש התייחסה לכך שהתובע לא בחל בהעלאת טענות באשר ליושרת המומחה, לרבות טענות כי נטל שוחד מהצד השני. "מדובר בטענות מקוממות שאינן ראויות בשום צורה ואני דוחה אותן מכל וכל".
יומיים לפני המועד שהיה קבוע להוכחות ולמעלה משמונה שנים לאחר פתיחת ההליכים, התובע הגיש בקשה דחופה לאפשר לו לצרף "מסמכים חסויים שהגיעו זה עתה מחו"ל".
הנתבע מנגד העלה טענות שיש בהן להטיל ספק באשר לאותנטיות המסמכים שהוצגו, ולפיכך מינה בית המשפט שוב מומחה, כדי שיבדוק מול בנק UBP בשוויץ, האם מדובר במסמכים אותנטיים שהוצאו מטעמו של הבנק. המומחה פנה לסניף בלוגאנו שבשוויץ, וקיבל תשובה חד משמעית כי מדובר במסמכים מזויפים.
השופטת לא חסכה ביקורת מהתנהלות התובע וציינה שעדותו הותירה רושם לא אמין. לעומת זאת נקבע, כי עדותו של הנתבע, שהסכומים שולמו ממקורותיו, היתה אמינה ועקבית ונתמכה במסמכים.
לאור האמור הורתה השופטת גדיש על דחיית התביעה למתן סעד הצהרתי. בהחלטתה היא סיכמה היטב את הפרשה: "ההליך שלפניי נמשך כמעט עשור. התנהלות הצדדים היתה מבישה, לכל אורך החקירות, תוך השמעת הערות מהרקע, הטחת עלבונות, קריאת קריאות ביניים והתפרצויות בעת החקירות, עד כי בית המשפט נאלץ להפסיק מפעם לפעם את הדיונים והשיא היה כאשר נדרשה נוכחות של משמר בתי המשפט, בעקבות אלימות פיזית בה נקטו הצדדים איש כלפי אחיו".
עוד ציינה השופטת: "הסכסוך הכספי הביא לחציית המשפחה לשני מחנות, גרם אי נחת מרובה לאם הקשישה ונתן דוגמה שלילית לילדי הצדדים. דומה כי לא היה מי שיעצור את ההתדרדרות ויזכיר לאחים את החשיבות שיש לייחס לתא המשפחתי".
בסיכומו של דבר, השופטת גם קבעה כי התובע יישא בהוצאות הנתבע, בסך כולל של 180 אלף שקל.
בתוך כך יצוין, כי האח הנתבע הגיש תביעה בעצמו, בה עתר לפירוק השיתוף בנכס, ותביעתו התקבלה. אותו אח שלא התגורר בנכס, עתר גם לדמי שימוש ונקבע כי האח שגר בנכס עם אשתו ישלם לו עבור השימוש במחצית הנכס, החל ממועד הגשת התביעה (אפריל 2014) ועד למועד הפינוי בפועל.
אגב, אתר "פוסטה" כבר סיקר את הסכסוך הכספי בין האחים, מזווית קצת אחרת. אמנם התיק התנהל בדלתיים סגורות, אבל במהלכו ביטויים כמו "כסף שחור" ו"הלבנת כספים" נאמרו בפה מלא. למרות התנגדות אחד האחים, השופטת החליטה להעביר את הדברים לעיון רשות המסים. יש לציין בהקשר זה, כי ההחלטה בנוגע למגרש התקבלה לפני ההחלטה להעביר את התיק לעיון רשות המסים, אולם הותרה לפרסום רק בימים אלה.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
