כולם רוצים דמוקרטיה, אלה המתנגדים לרפורמה המשפטית וכנראה אף אלה התומכים בה, כך או כך אחד מעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי נמצא בתחום המשפט הפלילי, וזוהי זכותו של כל אדם למשפט הוגן.
לעיתים קרובות, דווקא במשפט הפלילי נשמעים קולות אחרים – הציבור מתקשה לראות חשודים ונאשמים בעבירות חמורות משוחררים ממעצר או מזוכים מחמת הספק. הרי כיצד ייתכן, לאחר שהוגש כתב אישום נגד אדם בעבירה חמורה הוא לא ישהה במעצר עד תום ההליכים או חלילה יזוכה מאשמה?
האמור נכון ביתר שאת בעבירות מין חמורות, אשר מטבען מבוצעות בחדרי חדרים, ובהן מוכרע המשפט על בסיס גרסה מול גרסה – של המתלוננת אל מול הנאשם – במקרים רבים ללא ראיה ישירה נוספת או נסיבתית חיצונית.
צריכה האמת להיאמר: מאז תוקנה פקודת הראיות ונמחקה הדרישה לתוספת ראייתית מסוג סיוע, כמעט ואין בידי נאשמים בעבירות מין כלים להיאבק בטענות העולות נגדם.
מאמר שכתב שופט בית המשפט המחוזי בדימוס דן ביין קבע לפני שנים כי "הביטול של דרישת ראיית הסיוע הרחיב את היקף ההגנה על האישה, אך במקביל הגדיל את סיכון ההרשעה מבחינת הנאשם… בשנים האחרונות חל שינוי בנקודת האיזון בין האינטרסים של הנאשם והקורבן, בכיוון של הגנה רבה יותר על הקורבן והקטנת זכויות נאשם".
בתיקי מין, הראיה הישירה היחידה נגד הנאשם היא תלונת נפגעת העבירה. בשנים האחרונות די בכך שבית המשפט מאמין לגרסת המתלוננת, כדי להביא להרשעה. כל זאת נכון גם אם התלונה הוגשה באיחור של שנים. בפועל, יחסם של בתי המשפט לתלונות שהוגשו באיחור ניכר דומה ליחסם לתלונות שהוגשו באופן מיידי, שכן מבחני כבישת העדות של מתלוננות מתמצים ומתבטלים תחת טענת "עיבוד מעשה העבירה" המביא אותן להתלבטות קשה האם להיחשף.
בשנים האחרונות מקלים בתי המשפט עם נפגעות עבירה וקובעים באופן כמעט אוטומטי, שלא ניתן לצפות מנפגעות שחוו על בשרן אירוע טראומטי לזכור את האירוע במלואו ולפרוס אותו באופן אחיד. כך, סתירות בגרסת מתלוננות מבוטלות כלאחר יד; קושי להעיד על מעשה העבירה בבית המשפט מחזק את מהימנות התלונה; "חורים" בזיכרון בעניינים מהותיים אינם מקבלים כל משקל לחובתה של המתלוננת; אפילו עדויות של אחרים אשר שמעו ממנה פרטים שונים ממה שהעידה נגרפים הצידה בנימוק שהם אינם זוכרים היטב.
בשונה מיחסם של בתי המשפט לגרסאות המתלוננות, בגרסתם של נאשמים הם מדקדקים בכל תג ותו, ודי לשינוי גרסה ביחס לנקודה אפילו שולית כדי לקבוע שגרסת הנאשם אינה מהימנה. ואם גרסתו אינה מהימנה, הרי ברור שהוא אשם.
באופן טבעי, הפער הזה בין הערכת מהימנות של גרסת נפגעת העבירה לבין הערכת מהימנות של גרסת הנאשם, מחמיר כאשר התלונה מוגשת מספר שנים לאחר האירוע הנטען.
לצערנו, במצב המשפטי הנוכחי, בהתאם להלכה הפסוקה של בתי המשפט, כדי להוכיח שגרסת מתלוננת אינה מהימנה יש להצביע על סתירות מהותיות. לעומת זאת, גרסתו של הנאשם נבחנת בזכוכית מגדלת ואם קיימות סתירות, אף בסוגיות פריפריאליות וזניחות למעשה העבירה נקבע, כי הוא משקר ולכן אשם.
צמצום זכויותיהם של חשודים ונאשמים בעבירות מין בא לידי ביטוי גם בתיק בו מייצג משרדנו, כ"ץ מרגולוב הראל, קצין בחיל הים שבעניינו הגשנו ערעור על הרשעתו בעבירות אינוס.
מפקד הספינה והקצינה המתלוננת
לאחרונה חבריי עורכי הדין קובי מרגולוב, אילן כ"ץ ואנוכי, הגשנו לבית הדין הצבאי לערעורים בקריה בתל אביב ערעור בעניינו של רס"ן, מפקד ספינה, שהורשע באינוס של קצינה אשר שירתה עימו, לאחר ערב מפקדים שנערך במלון בתל אביב. האירוע התרחש בחודש פברואר 2019, והתלונה הוגשה כשנתיים ושמונה חודשים(!) לאחר מכן.
עדותו של הקצין נשמעה בבית הדין הצבאי המחוזי של חיל הים כמעט ארבע שנים לאחר האירוע. במהלך עדותו הציג הקצין לבית הדין הצבאי ראיות מטעמו, הכוללות סרטונים מערב חברתי בהם רואים יחסי קרבה בין השניים הרוקדים זה לצד זו, חרף טענותיה כי ימים ספורים קודם לכן עשה בה מעשי אינוס חמורים.
בבית הדין הציגה ההגנה סרטונים המעידים כי מצבה הנפשי של המתלוננת היה שונה מזה שהציגה בפניו. מצפייה בסרטונים ניתן לראות את המתלוננת רוקדת וחוגגת בשמחה ליד מי שהיא טוענת שאנס אותה אונס אכזרי. לא ברור כיצד מי שטענה בבית הדין שלא יכולה הייתה לשהות בקרבתו לאחר מעשה האינוס ולו לדקה, עקב תחושת הגועל שחשה ממנו, יכולה היתה לרקוד לידו בשמחה והנאה כחודש לאחר הפגיעה לכאורה.
בעניין זה, חרף העובדה שהסרטונים מוכיחים שגם לאחר המעשה המיני הנטען המשיכה המתלוננת להיות קרובה לקצין מבלי שמישהו כפה זאת עליה, בית הדין הקל עם המתלוננת באופן שאינו הולם הליך משפטי הוגן וקבע באופן תמוה שלא ניתן לראות בסרטונים כל קרבה מיוחדת מעבר לעמיתים לתפקיד. עוד קבע בית הדין, שנוכח נסיונה להדחיק את האירוע, ברור היה שהמתלוננת תשדר "עסקים כרגיל", וזאת למרות שמדובר היה בסיטואציה שאינה קשורה קשר ישיר לשירות הצבאי.
בנוסף, חלק נכבד מאמרות חבריה, אלה אשר שמעו ממנה את גרסתה לאירוע האינוס, הוגשו בהסכמה. כך הוכח, שהמתלוננת סיפרה לחבריה סיפור שונה מגרסתה בבית הדין, ובנקודות שהן חלק מלב האירוע.
אולם בהכרעת הדין, בית הדין הצבאי התעלם מהסתירות.
בית הדין גם התעלם מהעובדה, שהתביעה הצבאית לא טרחה לחקור את הקצין בחקירה נגדית לגבי מעשיו המבססים את יסודות האישום. הוא לא נחקר נגדית לגבי אף אחד ממעשי האינוס, חרף העובדה שגרסתו היתה שונה בתכלית מגרסת המתלוננת, לגבי סדר האירועים ולגבי התקיימותם של חלק מהם. חקירתו הנגדית התמצתה אך בסוגיות פריפריאליות (צדדיות), שלא נגעו במעשה האינוס עצמו.
בית הדין זקף לחובתו של הקצין, כי לא זכר בדיוק היכן נגע בגבה של המתלוננת כאשר התגפפו לטענתו טרם המעשה המיני.
בית הדין זקף לחובתו מדוע כאשר נשאל בחקירה אם שמע מהמתלוננת קולות הנאה במהלך המעשה המיני, אמר בתחילה שאינו זוכר, אך מספר דקות לאחר מכן, אמר ששמע קולות הנאה לסירוגין.
בית הדין אף זקף לחובתו של הקצין, כי לא ידע לתאר בדקדקנות אירועים פריפריאליים לאישום.
בד בבד התעלם בית הדין מאי יכולתה של המתלוננת לתאר אירועים בסיסיים הקשורים בגרעין הקשה של גרסתה.
בית הדין אף קבע לחובת הקצין, כי לאחר שהותקף באופן מתוכנן ואלים על ידי בן זוגה של המתלוננת, תוך השמעת איומים קשים ברצח (כשנה טרם הגשת התלונה), הוא לא רץ להתלונן על התוקף. בית הדין ראה באי הגשת תלונה על התקיפה תחושת אשם המבטאת התנהגות מפלילה.
זאת, חרף עדותו בבית הדין של בן הזוג אשר תיאר באופן חופשי וקר כיצד תקף את הקצין מתחת לביתו ואיים עליו שיהרוג אותו.
בית הדין הגדיל וקבע, כי בתיאוריו של הקצין התגלו פערים מסוימים ועל כן נראה שהקצין ניסה להעצים את משמעות התקיפה עבורו.
כפי שנטען בערעור, ביחס לתקיפה היה על בית הדין הצבאי המחוזי לראות בקצין כנפגע עבירה ועל כן – על פי ההלכות הידועות – נוכח הבאת ראיות על כך שהקצין לקה בפוסט טראומה קשה עקב התקיפה, היה על בית הדין להתעלם מסתירות שוליות בתיאור המעשה, כפי שעשה הוא כלפי המתלוננת גם בעניינים מהותיים וחשובים. גם כאן ניתן להיווכח באותו מוסר כפול ביחס של ערכאה משפטית לנאשם בפלילים ולמתלוננת.
במצב המשפטי הקיים, הן מכוח חוק והן מכוח הפסיקה הקובעים כי לצורך הרשעה ניתן להסתפק באמון בגרסת המתלוננת – אשר לעתים אף עונה על "חובת ההנמקה" בטרם הרשעה – לנאשמים בעבירת מין אין די כלים להתמודד מול טענות של מתלוננות, והרשעתם בדין כמעט ודאית.
קצין מצטיין שלא נרשמה עליו מעולם עבירת משמעת הוחתם לעוד שבע שנים בפרוקייט אופק לא זכה למשפט הוגן חרף זאת שבחדר נכח עוד קצין שישן לכאורה ולא שמע כלום המתלוננת הודתה שחלצה את נעליה ואף ביקשה מנאשם לשתוק שבחור בחדר לא יתעורר משפט דריפוס המודרני העוול זועק לשמיים פשוט לבכות לקירות
בושה וחרפה גם בתיק אחר עמדו על הרגליים האחוריות ואחרי ריצוי של למעלה משנה החייל יצא זכאי, כל זה יעלה הון תועפות למדינה, אז כדי לחסוך כל זאת מאשימים חיילים על לא עוול בכפם? ביזיון. אני כולי תקווה שבתיק הזה ימוצה הדין עד הסוף והקצין יצא הבייתה.