בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע פסל צוואה שהותיר אחריו קשיש ערירי, שהוריש את כל רכושו למטפלת שלו בשכר.
בית המשפט קבע כי המנוח לא היה כשיר לצוות במועד עריכת הצוואה, וכי הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת תוך ניצול תלותו ומצבו הקוגניטיבי.
פסק הדין ניתן בחודש דצמבר על ידי סגנית נשיא בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופטת רותם קודלר עיאש. זאת לאחר התנגדות לצוואה, שהוגשה מטעם היועמ"ש באמצעות האפוטרופוס הכללי במחוז דרום.
המנוח, יליד 1938, אלמן וערירי ללא ילדים או קרובי משפחה, היה בן 80 בעת עריכת הצוואה ובן 83 במועד פטירתו. ב-25 בנובמבר הוא ערך צוואה בפני עדים, בה ציווה את מלוא רכושו למטפלת שעבדה בביתו בשכר.
לאחר פטירתו בשנת 2021 הגישה המטפלת בקשה לצו קיום צוואה, והגדירה את הקשר ביניהם כ"ידידות נפש". לבקשה צורפו הצוואה, תעודת פטירה ותצהיר המטפלת, וכן תצהיר עורכת דין שבפניה נערכה הצוואה.
הבקשה הועברה לדיון בבית המשפט לענייני משפחה, לאחר שהרשם לענייני ירושה ציין כי נציגת היועמ"ש ראתה לנכון להתערב בהליך.
ההתנגדות בשם היועמ"ש הוגשה על ידי עו"ד חנית מרירס מהאפוטרופוס הכללי במחוז דרום. לטענתה, הצוואה נערכה כאשר המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, ובנסיבות של השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה מצד המטפלת.
מהראיות עלה כי חודשים ספורים לאחר עריכת הצוואה אושפז המנוח במרכז רפואי פסיכיאטרי, וכי במסמכים רפואיים סמוכים למועד הצוואה תועדה ירידה קוגניטיבית חמורה, פגיעה קשה בשיפוט ובתובנה, ואף אבחנה של שטיון עמוק.
עוד צוין כי בהמשך מונתה המטפלת כאפוטרופוס למנוח, ובמקביל שלטה בפועל בחשבונות הבנק שלו, לרבות משיכות חודשיות חריגות בהיקפים חריגים (עד 47 אלף שקל בחודש).
המטפלת, שיוצגה על ידי עו"ד נוני חסון, טענה כי המנוח היה אדם עצמאי, משכיל וצלול, וכי נרקם ביניהם קשר אנושי עמוק. לדבריה, היא לא שימשה מטפלת סיעודית אלא עובדת ניקיון, שסייעה לו מתוך חמלה ודאגה, ואף סיפקה לו אוכל ללא תמורה.
עוד נטען כי הצוואה נערכה בפני עורכת דין שדיברה את שפתו של המנוח, וכי לא הובאה כל ראיה ממשית לכך שלא היה כשיר או לכך שהופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת.
השופטת קודלר עיאש דחתה כאמור את גרסת המטפלת?: "טענת המטפלת כי המנוח היה במצב תקין לחלוטין… נמצאה כטענה חסרת בסיס ולא נתמכת בכל ראיה".
עוד נקבע כי מערכת היחסים בין הצדדים התאפיינה בתלות עמוקה: "המטפלת… הפכה להיות המוציאה והמביאה, השולטת הבלעדית בכל רכושו… ובהיותו חסר ישע הפך תלוי בה כמעט בכל תחומי החיים… המבקשת בחרה שלא לומר אמת לבית המשפט כאשר טענה כי המנוח ראה בה כבתו ואולם עולה מהמסמכים הרפואיים כי במהלך חייו דיווחה לצוות הרפואי שהמנוח ביקש לראות אותה עירומה ואף הציע לה להתחתן אתו".
במצב דברים זה, קבעה השופטת, נטל ההוכחה עובר אל הזוכה בצוואה, ונטל זה לא הורם.
השופטת קבעה עוד, כי אין לתת משקל מכריע להתרשמות עורכת הדין שערכה את הצוואה, והדגיש כי חלה עליה חובה מוגברת לבדוק את מצבו של מצווה קשיש וערירי: "זוהי חובתו של עורך דין… לברר בצורה יסודית ואחראית את מצבו הרפואי של המצווה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקשיש ערירי בן 80 שאושפז בסמוך לעריכת הצוואה…".
המסמכים הרפואיים, כך נקבע, "מלמדים אחרת" מכל התרשמות סובייקטיבית, ושוללים את הטענה שהמנוח היה כשיר לצוות.
השופטת הוסיפה כי הוכח שהמטפלת היתה מעורבת בעריכת הצוואה, ידעה על תוכנה, והסתירה מידע מהותי מגורמי טיפול ורווחה: "הוכח כי על המנוח… הופעלה השפעה בלתי הוגנת… תוך ניסיון להשתלט גם על עזבונו".
זאת ועוד, נקבע כי החששות שהביעו גורמים סוציאליים בבית החולים לניצול הקשיש – קיבלו אישוש מלא מהראיות.
פרטים וסיפורים נוספים – במדור משפחה >>
המלצה על עורכי דין לענייני משפחה >>
בסופו של דבר קיבל כאמור בית המשפט את ההתנגדות, דחה את הבקשה לצו קיום צוואה, וקבע כי המנוח לא היה כשיר לצוות וכי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת.
המטפלת חויבה בהוצאות משפט בסך 50 אלף שקל לטובת אוצר המדינה.
הערת הכותבת: זהו פסק דין חשוב המחדד גבולות. לא כל קשר רגשי מצדיק ירושה, ולא כל צוואה תעמוד בתוקף כאשר היא נערכת בצל תלות, פערי כוחות ופגיעה בכושר השיפוט, במיוחד כאשר הזוכה היא מי שמחזיקה בפועל בשליטה על חיי המצווה.
הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
