הוא היה מקורב לצמרת המדינית והביטחונית של ישראל, קיבל דרגות של סגן אלוף ונחשב לאיש סודו של ראש הממשלה. בשלב מסוים הוא היה מועמד לתפקיד סגן הרמטכ"ל.
אבל אז הסתבר כי ישראל בר, שזכה לנגישות יוצאת דופן לסודות הכמוסים ביותר של מדינת ישראל, הוא מרגל סובייטי. חולייה של אנשי שב"כ תיעדה אותו בזמן הפגישות שלו עם המפעילים מברית המועצות.
בשנת 1961 בר נעצר, נשפט ונידון ל-10 שנות מאסר. הוא החליט לערער לבית המשפט העליון ושילם על כך ביוקר, כי העונש שלו הוחמר ל-15 שנים מאחורי סורג ובריח מאסר.
הוא נפטר בכלא שאטה בשנת 1966.
בר לא לבד. אחת העדויות המוקדמות ביותר לריגול נמצאת בספר דברים בתנ"ך, שם מוזכרים 12 המרגלים שיצאו לאסוף מידע על ארץ כנען. בכלל, ריגול נחשב למקצוע השני הכי עתיק בעולם, והוא מתכתב עם הצורך האנושי של המרגל לזכות בהכרה או תגמול ובצד של הגורם שמפעיל אותו – מדינת אויב – ללקט מידע.
התופעה הזאת לא פסחה גם עלינו. בשנים האחרונות איראן ניסתה והצליחה לגייס עשרות ישראלים. בחודש שעבר נעצר ילד בן 13 (!) מתל אביב שהאיראנים גייסו דרך אפליקציית טלגרם. הילד ריסס כתובת גרפיטי תמורת תשלום ובהמשך התבקש לצלם סוללות של "כיפת ברזל", אך נעצר על ידי השב"כ לפני שהשלים את המשימה.
חלק מהסיפורים שמתפרסמים אודות עשרות המרגלים שהצליחה איראן לגייס מעוררים גיחוך – כי איזה ידע ביטחוני כבר אמור להיות לילד בן 13 – אבל במערכת הביטחון מבינים שמדובר במדרון חלקלק ומסוכן. הנה רק חלק מהדוגמאות:
באוקטובר 2024 נעצרה חוליה של תושבי מזרח ירושלים שניסתה לחסל ראש עיר במרכז הארץ.
צעיר אחר התבקש לצלם את ביתו של ראש השב"כ.
שני צעירים מטבריה, שקיבלו תשלום באמצעות קריפטו, הונחו לצלם מרכזי קניות ואת המרכז הרפואי איכילוב.
גם בשירות בתי הסוהר מתייחסים לתופעה הזאת ברצינות. לאחרונה הוקם בכלא דמון אגף מיוחד שבו ירוכזו כל מי שריגל (או ניסה) עבור איראן. ברוב המקרים מדובר בצעירים ישראלים, ללא עבר פלילי, שהחמדנות גרמה להם לסייע לגרועה שבאויבות וסוג העבירות משפיע בצורה ישירה גם על תנאי הכליאה.
במתחם המאובטח, שמכונה אגף 21, מותקנות מצלמות בתוך התאים, הצוות עבר סיווג ביטחוני, והכלואים לא זוכים לביקורים או לשיחות טלפון.
החוק הישראלי מתייחס לשבע עבירות בגידה שונות.
למרות שעונש המוות בישראל בוטל בשנת 1954, סעיף 99(א) לחוק העונשין קובע כי "מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם".
ואם יש משהו שלא חסר לנו – זה מלחמות. עונש המוות הופעל בישראל פעמיים בלבד. הצורר הנאצי אדולף אייכמן נתלה למוות ב-1962. להבדיל, הקצין מאיר טוביאנסקי הועמד בפני בית דין שדה וחוסל ב-1948 על ידי כיתת יורים, למרות שהיה חף מפשע.
בגידה במדינה מעוררת במקרים רבים סערה תקשורתית וככל שהמרגל כיהן בתפקיד בכיר יותר או גרם נזקי ביטחוני חמור יותר, כך הזעם מתעצם. זה מה שקרה ליוליוס ואתל רוזנברג, שני בני זוג יהודים שהורשעו במסירת סודות אטום לסובייטים.
זמן קצר אחרי סוף מלחמת העולם השנייה נפתחה באופן בלתי רשמי המלחמה הקרה בין המערב למזרח ובני הזוג, יחד עם אחרים, העבירו לרוסיה מסמכים שקיבלו את הסיווג "סודי ביותר" והיו קשורים לפרויקט מנהטן, שם הקוד של המיזם האמריקאי לפיתוח נשק גרעיני. הם הוצאו להורג.
ובחזרה להווה. בתי המשפט בישראל נוקטים ביד קשה כלפי חלק ממי שהורשעו בריגול לטובת איראן. אחד מהם הוא מוטי ממן, בן 72 מאשקלון.
בני שגיא, נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, כתב בהכרעת הדין כי ממן ביצע את המעשים "תוך מניע כלכלי, עשה עבירות של כניסה למדינת אויב ומגע עם סוכן זר". הוא גזר עליו עונש מאסר כבד של עשר שנים.
בכלל לא בטוח שזה ימנע את המקרה הבא.
מחברת המאמר היא עו"ד ברוריה פריד, סנגורית פלילית ומנויה באינדקס עורכי הדין של פוסטה
