"המצוקה של העובדים הסוציאליים היא אמיתית", אומרת ד"ר רותם אפודי, מפקחת ארצית ברשות לשיקום האסיר בשיחה על המחאה והשביתה של עובדי השירותים החברתיים. "כל השירותים הסוציאליים במדינה סובלים ממחסור חמור בתקנים, ונוצר מצב שאפילו את התקנים הקיימים קשה לאייש כי אנשים לא רוצים לבוא למקצוע. השכר עלוב, לא תמיד יש העסקה ישירה אלא העסקה על ידי עמותות במתכונת של עובדי קבלן ממש. העובדים הסוציאליים לא מקבלים בהתאם למה שהם משקיעים, הם באים עם לב לתרום, אבל הם מוצאים את עצמם מאוימים וגם לא מרוויחים בהתאם".
הרשות לשיקום האסיר (רש"א) מביעה תמיכה רשמית במאבק העובדים הסוציאליים לשיפור תנאי העבודה שלהם.
הרשות היא גוף ממשלתי שאחראי לגבש תוכניות טיפול ושיקום עבור אסירים העומדים להשתחרר, ואחראית עליהם לאחר שחרורם. למעשה, מרבית עובדי הרשות הם עובדים סוציאליים בהכשרתם או קרימינולוגים שמגיעים מעולמות התוכן של העבודה הסוציאלית, כולל מדריכים ומתנדבים מהעתודה של המקצוע אשר נזנח לשוליים של ספרי התקציב בממשלות ישראל לדורותיהן.
העובדים הסוציאליים ברש"א אינם עובדי מדינה אם כי השכר ברשות טוב ביחס לעובדים סוציאליים בגופים אחרים. מהסיבה הזו התירו להם להשתתף במחאה ובהפגנה שנערכה בכיכר הבימה בתל אביב (6 יולי).
ד"ר אפודי אומרת כי משבר הקורונה השפיע על האוכלוסייה של האסירים המשוחררים בצורה קשה. "כמחצית מהאסירים המשוחררים אשר עובדים במסגרות שיקום שונות הוצאו לחל"ת ואפילו פוטרו בזמן הסגר הגדול. מדובר באוכלוסייה שהיא חסרת עורף משפחתי בדרך כלל, ללא חסכונות וללא תמיכה. במקרים רבים אסירים משוחררים שעובדים הם המפרנסים היחידים – של עצמם ושל המשפחה.
"כאשר מקצצים מיטות בבתי החולים חולים פורקים כעסים על הצוות הרפואי, כאשר פוגעים בעובדים הסוציאליים והשירות נמנע מאסירים משוחררים הם עשויים לפרוק כעסים על המטפלים שלהם. עובדים סוציאלים סופגים אש מהמטופלים כל ימות השנה, ובמיוחד כעת כאשר המתח גבוה עקב מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שמתפתח.
"אסיר שמשתחרר נמצא כל הזמן במתח, וככל שהאסיר נמצא במתח גם העובד הסוציאלי שלו נמצא במתח, המצב באמת מפחיד, לעיתים מדובר באנשים שיכולים להגיע בקלות למצבי קיצון".
בינתיים בשוק הפרטי
דנה קייזר היא עובדת לשעבר ברשות לשיקום האסיר, קרימנולוגית אשר יצאה לשוק הפרטי והקימה יחד עם הפסיכולוג ד"ר נמרוד שני את "מרכז התחלה חדשה" לטיפול ושיקום של עוברי חוק. "אין ספק שהמאבק של העובדים הסוציאליים צודק אבל הטיימינג בעייתי בגלל הסמיכות למשבר הקורונה", היא אומרת. "במהלך המשבר היתה הצפה של מקרי אלימות במשפחה, וכרגע אנחנו שוב דקה לפני סגר. אין זמן טוב לשביתה, והזכויות שמופרות אכן מופרות, לכן אני לא שופטת לחובה את השביתה, גם אני עבדתי ברשות ושילמו לי הרבה פחות ממה שאני מרוויחה כיום בשוק הפרטי".
קייזר מזהירה כי השביתה של העובדים הסוציאלים עלולה להשפיע בצורה רעה על המטופלים. "אסיר משוחרר שלא יזכה לטיפול ומענה יחזור להשתמש בכלים המוגבלים שלו, למשל כשהוא נכנס לוויכוח הוא מתפוצץ. כשהוא בא פעם בשבוע לרכזת הרשות מכינים אותו הלאה לכל משבר, עכשיו לא יהיה מי שיתמוך בו. אסיר שמשתחרר בהתחלה עושה שריר ומנסה בכל מחיר לא לחזור לדפוסים הישנים, לכן, השביתה יחד עם קשיי משבר הקורונה הם מצב סיכון לאוכלוסיית האסירים המשוחררים".
ואיך המצב בשוק הפרטי?
"משבר הקורונה לא פגע במטופלים שלנו, וכשהיה סגר מוחלט הטיפול הקבוצתי נעשה בזום. בגלל שהרשות לשיקום האסיר ושירות המבחן עבדו במתכונת חירום אנחנו נדרשנו לעבוד הרבה יותר, בין היתר החזקנו מטופלים בהתנדבות פורו-בונו. מטופלים ותיקים שנקלעו למצוקה כלכלית ולא יכלו להרשות לעצמם, לא שילמו, איזנו את התשלום עם זה של המטופלים החדשים".
6,700 שקל לחודש
ענבל אדוני היא עובדת סוציאלית במחלקת הפנימית בבית החולים העמק בעפולה. היא (36 נשואה ואם לשלושה ילדים, אבל פעילה במאבק העובדים הסוציאליים והגיעה להפגנה. "לא באנו לעבוד במקצוע הזה בשביל השכר", היא אומרת ל"פוסטה" בדרך להפגנה. "כל אחד הולך לעבודה שמעניינת אותו אבל בסוף כל חודש כשפותחים את תלוש המשכורת ורואים שכר של 6,700 שקל יחד עם הניסיון שיש לי זה מגוחך ומביש. יש לי שלושה תארים, תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית. אני עובדת ב-75 אחוז משרה, בקרב עובדים סוציאליים זה נחשב למכובד, כי אין כמעט תקנים של משרה מלאה. אין יום שבו אני לא עובדת מעבר ל-75 אחוז, אני תמיד מגיעה לפני שעות העבודה והולכת אחריהן.
"כשעבדתי בסקטור הפרטי הרווחתי הרבה יותר, אבל החלטתי לעבוד במגזר הציבורי כי אני רוצה לעשות משהו שחשוב לא רק לעצמי, אלא למען החברה. משהו שיש לו משמעות כאשר אני קמה בבוקר, אבל אנחנו עדיין רוצות לקבל שכר הולם. אין קשר בין היקף העבודה שלי בפועל לבין המשכורת שאני מקבלת. זה מקצוע שההסתכלות עליו לא התפתחה, לא מבינים כמה אנחנו חיוניים.
"במחלקה שבה אני עובדת מתחלפים החולים כל הזמן. בגלל מחסור בתקנים אני לא מספיקה לראות את כולם ואני צריכה להחליט אם לראות פחות חולים ולטפל בהם יותר טוב או לראות יותר חולים ולטפל בהם פחות טוב. אני חושבת על מטופלת שמספרת על מכות שהיא חוטפת בבית ועל אדם שקיבל אירוע מוחי ואני צריכה להוציא אותו לשיקום. עכשיו שאנחנו בשביתה ואין אף אחד שיעזור לו.
"לא מדובר בשביתה של שירותי נמל, מדובר בשירות לאנשים… אנחנו דורשות העלאה משמעותית במשכורת, ולא בפעימות. אנחנו רוצות יותר עובדים סוציאלים והרחבה של המשרות ל-100 אחוז. אנחנו רוצות להרגיש ביטחון במקום שאנחנו עובדות בו, ורוצות להרגיש שמישהו שומר עלינו".
