סכסוך קשה ומורכב בין שני הורים גרושים מקיבוץ בצפון הביא את השופטת אביבית נחמיאס מבית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה לקבל החלטה לא שגרתית. השופטת אישרה לאם להעתיק את מגוריה יחד עם ילדיה ליישוב אחר, ולאשר רישום שלהם במוסדות חינוך חדשים, גם ללא חתימתו של האב הכועס.
מדובר בזוג שהתחתן בשנת 2001, ולהם שני ילדים – הבכורה בת 16 והצעיר יותר בן 11. במשך השנים חלה הידרדרות במערכת היחסים בין השניים, ולפני שש שנים הם התגרשו. הילדים נותרו בחזקת האם, אך הגיעו ללון בדירתו של האב במרחק מאות מטרים באותו קיבוץ, פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני.
בשל הידרדרות במצבו הנפשי של האב, שמקבל טיפול פסיכולוגי בשנים האחרונות, האם התלוננה בפני רשויות החוק כי מצבו פוגע בצורה ישירה בילדיהם, ודרשה שיפסיקו ללון בביתו ויגיעו רק לביקורים של שעות ספורות בכל שבוע. לאחר שבקשת האם התקבלה, האב תיאר בפני עובדת סוציאלית שפעלה בתיק, כי מצבו הנפשי נגרם כתוצאה מהלם קרב, מה שגרם לו להשתמש בקנאביס רפואי. הוא לא הסכים עם החלטת בית המשפט שלא לאפשר לילדיו ללון בביתו, ובאותו שלב החליט להתנתק מהילדים, דבר שערער את מצבם הנפשי של ילדיו, שרצו מאוד את קרבת אביהם.
כתוצאה מהשתלשלות העניינים, הבת הבכורה איימה להתאבד מספר פעמים, ולאחר אירוע שבו אחזה סכין בידה ואיימה לפגוע בעצמה, האם פנתה למיון לבדיקה פסיכיאטרית. הבת הופנתה להערכה פסיכיאטרית, במסגרתה אובחנה כסובלת מהפרעת חרדה. במהלך השנים מצבה הידרדר עד כדי הפרעות אכילה, אמירות אובדניות ואי ביקור סדיר בבית הספר במשך שנים. הבן הצעיר יותר סובל אף הוא מבעיות מורכבות: התפרצויות זעם, שבירת רכוש, תוקפנות כלפי אחרים (בני גילו ואנשי חינוך) וקושי בקבלת סמכות וגבולות.
השופטת נחמיאס כתבה בהחלטתה המנומקת: "שאלה זו של העתקת מקום מגורים, וכתוצאה ממנה – סוגיית המוסד החינוכי בו ילמדו, טובתו של הקטין 'היא עמוד האש ועמוד הענן שיוליכנו הדרך', והיא זו אשר מהווה שיקול מכריע בעניין בו אין הסכמה בין ההורים. עקרון טובת הקטין הינו 'עיקרון על' ולא בכדי נקבע בפסיקה, כי גם בנושא קביעת מקום מגוריו של קטין כמו גם בשאלת מוסד החינוך, כבכל נושא הכרוך בסוגיית המשמורת, יכריע בית המשפט לאורו של עקרון זה".
"הקרבה הפיזית בין הצדדים לא מאפשרת להורים לקיים זמני שהות מסודרים כאשר הקטינים 'ברחו' מבית אחד למשנהו, בעיקר בריחות של הקטינים מבית האם לבית האב, כאשר הגבולות שניסתה להציב לא מצאו חן בעיניהם", הוסיפה השופטת, "האב פסל כל אפשרות לעזוב את הקיבוץ אותו כינה 'מניה'. גם האם משלמת מחיר כבד כלכלי אישי ומשפחתי במקרה של עזיבת הקיבוץ. חרף הקשיים, הביעה האם נכונות לעזוב את ה'בית מלא זבחי הריב' ולהעדיף 'פת חרבה ושלווה', ככל שהאב יסרב לעזוב את הקיבוץ".
השופטת המשיכה ותיארה את המצב הבלתי נסבל שנוצר: "ניתן היה לחשוב כי מצב בו שני הורים אשר אוהבים את ילדיהם, ואשר מתגוררים בסמיכות זה לזו בקיבוץ משגשג בצפון הארץ, הינו 'מתכון מנצח', דוגמא ומופת לקיום הסדר של משמורת משותפת, במסגרתה יכולים הקטינים לקיים קשר משמעותי ומיטיב עם שני הוריהם, והכל בשמחת הלב, ותוך מיצוי מלא של הפוטנציאל העצום הטמון בהם. למרבה הצער, המציאות רחוקה ממצב זה, כרחוק מזרח ממערב. העניינים התגלגלו לכדי כך שחרף כל הטוב הזה – שני הקטינים נמצאים במצב נפשי ורגשי קשה. בנסיבות אלה, בהעדר כל אפשרות אחרת (ולשני הצדדים מעבר לקיבוץ סמוך אינו רלוונטי מבחינה כלכלית), משהאפשרות היחידה העולה על הפרק הינה מעבר האם והקטינים ליישוב אחר, אני מתירה את המעבר".
