בפסק דין דרמטי שניתן לאחרונה, בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קיבל תביעה הצהרתית של אם קשישה וילדיה, וקבע כי דירה הרשומה בטאבו על שם בתה של הקשישה אינה שלה, אלא שייכת לאם וליורשי האב המנוח.
מדובר בפסק דין משמעותי במיוחד, משום שהרישום בלשכת רישום המקרקעין הוא בדרך כלל "קו הסיום" של המחלוקת. אלא שכאן הצליחו התובעים, באמצעות עו"ד אברהם קורחוב, לעמוד בנטל המוגבר ולסתור את המרשם, בין היתר באמצעות חקירה נגדית מדויקת, חשיפת סתירות קשות בעדות הבת, והצגת שיחות מוקלטות שהפכו לראיית מפתח.
התובעת הקשישה ובעלה המנוח עלו לישראל בשנת 1993, כשלוש שנים לאחר שבתם עשתה עלייה. בשנת 1997 חתמה המשפחה על הסכם רכישה, והדירה נרשמה בטאבו על שם הבת בלבד.
אין מחלוקת כי ההורים הם שמימנו את רכישת הדירה, ומאז רכישתה הם התגוררו בה לאורך השנים, בעוד שהבת מעולם לא התגוררה בדירה ולא עשתה בה שימוש.
בשנת 2022 נפטר האב. צו הירושה קבע: האם יורשת ארבע שמיניות (4/8) מהעיזבון, וכל אחד מארבעת הילדים יורש שמינית (1/8).
מלבד הקשישה, התובעים האחרים (4-2) הם ילדיה האחרים.
כארבעה חודשים לפני הגשת התביעה אושפזה האם. לטענת התובעים, לאחר שחרורה של אמה, הבת סירבה להכניסה לדירה, טענה שהדירה שייכת לה בלבד ואף ביקשה להשכירה.
האם (בת 88) עברה לבסוף להתגורר בבית בנה.
האם וילדיה טענו כי ההורים רכשו את הדירה לבעלותם, אך בחרו לרשום אותה על שם הבת כדי שלא להפסיד זכויות והטבות. לדבריהם, מדובר היה ביחסי אמון מוחלטים, והבת שימשה "שם" בלבד.
לטענתם, לאורך ההליך נחשפו סתירות רבות בעדות הבת. היא לא ידעה למסור פרטים בסיסיים על העסקה, ובשיחות מוקלטות הודתה למעשה שהדירה אינה שלה.
הבת טענה כי הדירה שלה. לטענתה, ההורים השתתפו במימון כחלק מהסדר משפחתי, כך שבתמורה לכך יכלו להתגורר בדירה כל חייהם, אך הבעלות הועברה אליה בפועל.
פרקליטה של הבת, עו"ד אברהם רובינוב ועו"ד מיכאל לויט, התמקדו בדיוק בנקודות שבהן תביעה כזו נופלת בדרך כלל: נטל הראיה, השיהוי, היעדר מסמך נאמנות, והקושי הראייתי שנוצר לאחר שהאם לא יכלה להיחקר על תצהירה.
עורכי הדין הדגישו כי מדובר בתביעה שמנסה לסתור רישום בטאבו, ולכן הנטל הוא כבד מאוד, במיוחד כשחלק מהתביעה מתייחס לעיזבון האב שאינו יכול להעיד, וכשחלף זמן רב מהרישום.
עוד נטען כי ההורים עצמם הודו שהרישום נועד להסתיר בעלות מהרשויות, ולכן חל העיקרון "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".
כמו כן חלקה הבת על קבילות ההקלטות ועל המשקל של התמלילים, וטענה לפגמים בדרך עריכתם.
השופטת ענת הלר-כריש פתחה בקביעה שמסמנת היטב את הקושי: "זכויות הבעלות בדירה רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבעת… נקודת המוצא היא שרישום הנתבעת כבעלת הזכויות בדירה, משקף נכונה את הבעלות בדירה… הנטל המוטל עליהם לשם כך הוא כבד מאוד".
השופטת הוסיפה כי העובדה שהאם לא נחקרה לבסוף בחקירה נגדית מחמירה את הקושי הראייתי: "העובדה שנמנעה מהנתבעת האפשרות לחקור את האם מחלישה עד מאוד את המשקל שניתן לייחס לגרסת האם ומביאה להגבהת המשוכה…".
בהקשר זה יש לציין כי האימא הגיעה לדיון הראשון בלבד (קדם משפט), ואחר כך לא יכלה להגיע לדיון ולהיחקר, עקב הדרדרות במצב הקוגניטיבי.
ובכל זאת, בסופו של דבר נקבע כי "המשוכה הורמה". השופטת הלר-כריש ייחסה משקל משמעותי לשיחות שהוקלטו בתקופה שבה האם התגוררה אצל הבת לאחר האשפוז.
השופטת תיארה את נסיבות ההקלטה: "שיחות אלה הוקלטו על ידי הנכד… הוא החל להקליט כאשר (הבת) החלה להעלות טענות שונות בעניין הדירה".
בהחלטת השופטת נכתב ציטוט מתוך ההקלטה הראשונה:
האם הקשישה: "הבית הזה מהיום הראשון הוא הבית שלי…".
הבת: "אבל אמרת שהבית הזה יחולק…".
האם: "נכון, הבית הזה יחולק לארבעתכם…".
על כך פסקה השופטת במילים חדות: "בשיחה זו למעשה הודתה הנתבעת כי הדירה אינה שלה אלא של ההורים… אין כל היגיון בכך שתתנהלנה שיחות בין ההורים לעניין חלוקת הדירה, אם הדירה כלל לא שייכת להורים אלא לנתבעת".
בהקלטה השנייה נשמעה הבת אומרת: "אני נתתי לך שם כי אף אחד אחר לא רצה לתת לך…".
האם: "כי לא היה על מי לרשום אותה…".
השופטת: "המשמעות הסבירה היחידה… היא כי הדירה נרכשה על ידי ההורים לבעלותם ורק נרשמה על שמה של הנתבעת, בבחינת 'השאלת שם'".
לדברי השופטת, הבת ניסתה להסביר את אמירותיה בכך שרצתה להרגיע את אמה, אך השופטת דחתה זאת וציטטה המשך קטע מאותה שיחה, שבו אמרה הבת לאם: "גם אם יהיה לך רע… העורך דין שלי ייקח לך את הדירה הזו… אם תחלי אני לא אבוא לבית החולים".
השופטת: "תשובה זו בלתי מתקבלת על הדעת… יש בדברים כדי ללמד גם על חוסר אמינותה של הנתבעת… לא ניתן להתעלם מהדברים המפורשים… מדובר למעשה בהודאה שאינה משתמעת לשתי פנים…".
בנוסף להקלטות, השופטת נתנה משקל מכריע לחוסר היכולת של הבת למסור פרטים מהותיים על עסקת הרכישה, ולסתירות שעלו בין גרסאותיה: "הנתבעת לא ידעה למסור פרטים רבים ומהותיים… באופן שאינו מאפיין אדם הרוכש דירה לבעלותו… הנתבעת מסרה לאורך ההליך המשפטי גרסאות שונות וסותרות… ועדותה נמצאה בלתי אמינה עד מאוד".
פרטים וסיפורים נוספים – במדור משפחה >>
המלצה על עורכי דין לענייני משפחה >>
השופטת אף הצביעה על התנהלות הבת סביב סירוב מסירת המפתחות לאחר האשפוז: "הנתבעת לא ידעה לספק הסבר מניח את הדעת גם לסירובה למסור לאם את מפתחות הדירה…".
ומה עם הטענה ל"מרמה" כלפי הרשויות? השופטת לא התעלמה מהסוגיה, אך קבעה שדחיית התביעה תיצור תוצאה עוולתית אחרת: "התנהלות ההורים אינה תקינה, ראויה לכל גינוי ומעוררת חוסר נוחות רבה מאוד… הגם שכך, הנתבעת היתה שותפה להתנהלות ההורים, ודחיית התביעה תביא לזכיית הנתבעת בנכס שאינו שייך לה ולתוצאה לא צודקת".
סופו של דבר, השופטת קבעה כי הוכח שהדירה נרכשה על ידי ההורים לבעלותם, ורישומה על שם הבת נעשה בהתאם לסיכום ביניהם ובבחינת נאמנות.
לפיכך ניתן פסק דין הצהרתי: מחצית הזכויות בדירה שייכות לאם, ומחציתן ליורשי האב המנוח בהתאם לצו הירושה.
כמו כן, הבת חויבה לשלם לתובעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 40 אלף שקל.
הערת הכותבת: אל תרשמו "על שם הילדים" בלי הגנה משפטית
פסק הדין הזה הוא תמרור אזהרה: הורים רבים רושמים נכס על שם ילד מתוך אהבה, אמון, או שיקולים טכניים. אבל ברגע שהיחסים נסדקים – הרישום הופך לכלי נשק.
כאן התובעים ניצחו למרות הרישום, אבל התוצאה חריגה והמחיר הראייתי היה כבד: תביעה ארוכה, הקלטות, עדים, וחקירה נגדית שלא הותירה לבת "מרחב תמרון".
המסקנה הפרקטית ברורה: אם בוחרים לרשום נכס על שם ילד, חייבים לתעד הסכם נאמנות/התחייבות בכתב, מנגנון מפתחות/חזקה, והבנה ברורה מי הבעלים האמיתי ומה הזכויות של כל צד.
אחרת, "אמון משפחתי" עלול להסתיים בבית משפט ולעיתים גם באובדן הבית עצמו – תרתי משמע.
הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
