בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את האחים מנשה ואריק מור בעבירות מס ב-200 מיליון שקל, עבירות הלבנת הון ב-40 מיליון שקל, מרמה וסחיטה באיומים.
במהלך ניהול התיק זוכו הנאשמים המיוצגים על ידי עו"ד גלעד ברון ועורכי הדין שירית טרוינר ורועי רם ממשרדו, מאישומים נוספים שהיו בכתב האישום המקורי, בגין קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והלבנת הון.
ב-2001 עזב מנשה מור את ישראל כפושט רגל דה-פקטו לאחר שנפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל בשל חובות של שישה מיליון שקל לבנקים מעסקים קודמים – וחרף צווי עיכוב יציאה הצליח לעזוב את הארץ.
תוך כמה שנים הקים מנשה בספרד, אליה עבר עם אחיו אריק, אימפריית רשת – עסק מצליח חובק עולם למכירת כרטיסים לאירועי ספורט, ליגות אירופה, אולימפיאדה ויורו, והופעות מוזיקה.
העסק של האחים מור פעל בשוק המשני של שיווק הכרטיסים – תוך קנייתם מספסרים גדולים וספקים "יד שנייה", ולא מהמארגנים או מהמועדונים הרשמיים, ומכירתם במחיר גבוה יותר ברשת.
העסק שהקימו בברצלונה ב-2004 יחד עם ישראלי נוסף בשם אייל בן נעים – "טיקט שופ" – הפך ללהיט עסקי שהתבסס על תהילת הכדורגל האירופי ואירועי הספורט, והביקוש מול ההיצע המוגבל. האחים מור שהחזיקו 80 אחוז בעסק הרוויחו הון, וב-2006 הקימו גם חברה במקלט המס של אנדורה, שם אין חבות מס על חברות.
ב-2009 חזרו מנשה ואריק מור לישראל. הם המשיכו לנהל את מערך מכירת הכרטיסים המצליח והבינלאומי, אבל הכחישו כל קשר לחברה באנדורה ולרשת חברות נוספות שנקשרו אליה בספרד, קפריסין ואיי הבתולה.
לטענתם, מאז חזרו לארץ הם היו אחראים רק על חברה ישראלית שפתחו כאן עם משרד בנתניה, והחברה הזו לדבריהם רק סיפקה שירותים למערך המכירות הבינלאומי של הכרטיסים שהניב הכנסות עתק.
בכתב האישום שהוגש על ידי פרקליטות מיסוי וכלכלה ב-2017 נטען כי מאז חזרו לארץ, מערך המכירות הבינלאומי בשליטתם הניב הכנסות של 45 מיליון אירו – קרוב ל-200 מיליון שקל בשנים 2008 עד 2014 ממכירת כרטיסים.
הפרקליטות טענה כי כל החברות הזרות שניהלו את המערך ואת ההכנסות היו חברות פיקטיביות וכולן למעשה נשלטו בלעדית על ידי האחים מור ונוהלו על ידם לאחר שחזרו לישראל.
האחים, באמצעות עו"ד ברון, התעקשו כי ליבת העסק, רכישת הכרטיסים, מכירתם ברשת, התפעול והשליטה בכספים – נשארו בחברה האנדורית ובחברות הספרדיות והזרות, וכי החברה הנתנייתית שהקימו סיפקה לחברות בחו"ל שירותי call center ו"שירותים טכניים" בלבד.
ההבחנה הזו היתה קריטית למנשה מור שנרשם כבעלי החברה בישראל (אחיו נרשם כעובד שכיר), מאחר שכ"תושב חוזר" לארץ ב-2009 הוא היה זכאי לפטור מתמשך ממס על עסקיו בחו"ל, בתנאי שאלה הופקו על ידי חברות זרות, אפילו בשליטתו – אבל לא הופקו בישראל.
לטענת הפרקליטות, במטרה להתחמק מתשלום מסים בארץ על הכנסה של 45 מיליון אירו בחמש שנים, מור יצר מצג שווא כי ההכנסות הופקו על ידי החברות הרשומות החו"ל ולא על ידי החברה מנתניה, חברת "אינטיקו".
האישום שבוטל
מעבר להונאת המדינה, בכתב האישום המקורי נכללו כאמור עוד שני אישומים מרכזיים בגין הונאת לקוחות לכאורה בסכום הנכבד של מעל 200 מיליון שקל והלבנתם.
נטען כי כל מערך החברות של האחים מור פעל במרמה כלפי רוכשי הכרטיסים מרחבי העולם. הפרקליטות טענה שעד 30 אחוז מהכרטיסים לא סופקו כלל ללקוחות ששילמו באתר.
טענת המדינה היתה כי הנאשמים מכרו כרטיסים שלא היו ברשותם, ורק אחרי המכירה השיגו את אותם הכרטיסים אצל ספסרים. יתרה מכך, אם מור לא הצליח להשיג כרטיס במחיר שהשאיר לו שולי רווח הולמים – הוא ביטל עסקאות, או הציע ללקוח "שנמוך" – כרטיס במקום ישיבה פחות מוצלח.
עו"ד ברון טען כי אחוז ביטול העסקאות היה נמוך מאוד, ומכירת כרטיסים בשוק המשני חוקית ומקובלת בכל העולם, ומדובר בכלל בסוגייה אזרחית. אחרי עשרות דיוני הוכחות, הפרקליטות חזרה בה מהאישומים הללו. כתוצאה מכך האחים מור זוכו מקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והלבנת הון (פעולה ברכוש אסור) בגין כל הכנסות האתר ורווחיו – אך עדיין נותרו כנגדם אישומים כבדים של הונאת מס באותו הסכום והונאת בנקים.
מרמת רשויות המס
כאמור, גרעין הטענה הוא כי פעילות האתרים בוצעה ממשרד בנתניה מאז חזרת האחים לארץ, והם הקימו חברות קש בכל העולם, באנדורה, איי הבתולה וקפריסין, רק על מנת להתחמק מתשלום מסים.
מטעם התביעה העידו 43 עדים, כולל עובדים של העסק, והוגשו מסמכים בנקאיים, חלקם הועברו מחו"ל על ידי מדינות זרות.
בנוסף הוגשו תמלילי האזנות סתר שבוצעו על הטלפונים של מנשה ואריק מור בשבועיים שלפני מעצרם, ונתפס גם צ'ט של אלפי התכתבויות וואטסאפ על ניהול העסק, שהתחיל בקטן בברצלונה – והפך לחברה המעסיקה עשרות עובדים.
הנאשמים, באמצעות עו"ד ברון, עמדו על גרסתם כי החברה בישראל נתנה רק שירותי עזר לפעילות המסחרית של מכירת הכרטיסים, שנעשתה בחו"ל. בהתאם גם הוגשו הדו"חות השנתיים לפקיד שומה, אשר תיארו את החברה מנתניה כחברת-בת של החברה העיקרית, הרשומה באנדורה, ודיווחו על הכנסה מצומצמת.
ההגנה טענה כי חברות ה-off-shore הזרות הוקמו (עוד כשהאחים ישבו בספרד) לשם רכישת כרטיסים מאנשים פרטיים שלא יכלו לתת חשבונית. לכן, בשנת 2007 האחים מור העבירו את העסק מספרד לנסיכות אנדורה, בה לא נדרשה חשבונית לצורך ניכוי הוצאה. בשנת 2011, כאשר אנדורה שינתה את מדיניות המס שלה, פתח העסק חברות במלטה ובאיי הבתולה. תפקיד החברה באיי הבתולה היה לרכוש את הכרטיסים מהספקים, למכור אותם לחברה המלטזית או קפריסאית, וזו מכרה לחברות שהפעילו את האתרים, כנגד חשבונית.
לגרסת האחים מור, חברות חו"ל המשיכו להפעיל את העסק גם לאחר שהם חזרו לישראל והקימו את משרדיהם בנתניה.
השופטת טלי חיימוביץ פרסמה את הכרעת הדין ביום ראשון (15 דצמבר). היא קבעה כי הראיות מלמדות אחרת: כל מרכיבי העסק הופעלו בישראל, בניצוחם של האחים מור. כל החברות הזרות, לרבות החברה האנדורית, היו חברות ריקות ללא עובדים, עם חשבונות בנק בלבד וכל מטרתן להעלמת מס, ולטשטוש האחים מור כבעלים. כל מערך החברות הסבוך הופעל מישראל, כאן התבצע מרכז הפעילות שהצמיח את ההכנסות ממכירת הכרטיסים, ולא בחברות בחו"ל כנטען. הגרסאות שמסרו האחים היו בדויות.
עו"ד ברון טען, כי לא יתכן שמנשה יזרוק לפח מה שכונה "כרטיס זהב" – הטבת תושב חוזר שמקנה לו פטור ממס של מאות מיליוני שקלים על הכנסות בחו"ל, ומכאן לא הגיוני שהעביר את העסק לישראל ונחשף לתשלומי מס.
השופטת חיימוביץ כתבה כי אכן מבחינה מיסויית, היה עדיף לו להמשיך לנהל את העסק בחו"ל, אך במהלך שמיעת הראיות עלו מניעים להעברת העסק לארץ, בין היתר עקב חשש מהסתבכות פלילית באירופה בגלל העיסוק בספסרות. גם חקירת הפרשה בישראל החלה בעקבות פנייה מנסיכות אנדורה, בעקבות חקירה נגד האחים שהחלה שם.
אישום נוסף – הונאת בנקים
כפי שהוזכר בתחילה, מנשה מור עזב את ישראל ב-2001 עקב הסתבכות כלכלית קודמת עם חובות של שישה מיליון שקל, וחזר למדינה ב-2009 עם שפע כלכלי.
חזרתו לארץ היתה תלויה בעריכת הסדר חובות עם ארבעה בנקים, שהחזיקו בתיקי הוצאה לפועל פתוחים נגדו.
מנשה פנה לבנקים וביקש להגיע להסדרי חוב. הוא מסר תצהירים כוזבים וטען כי הוא חסר אמצעים ואין לו יכולת לפרוע את החובות. על סמך מצגים אלה הסכימו נציגי הבנקים להסתפק בתשלום עשרה אחוז מהחוב ולסגור את תיקי ההוצאה לפועל.
האח אריק חתם גם הוא על תצהירים כוזבים התומכים בגרסת ה"עוני" של מנשה שכבר גלגל מיליונים.
שווי מחיקת החוב, או ההנחה המפליגה שקיבל מהבנקים בסכום של שישה מיליון שקל נקבע כעבירה של קבלת דבר במרמה וכעבירה של הלבנת הון – פעולה ברכוש אסור.
מספר בני משפחה – גם אחיו של מנשה, גם אמו, גם אח נוסף איציק, ומנשה עצמו – הורשעו בעבירה נוספת מרף נמוך יותר של דיווח כוזב לפי חוק איסור הלבנת הון. זאת בגין 40 מיליון שקל מתוך 200 מיליון שהועברו על ידי מנשה ואריק מהחשבונות בחו"ל לבני המשפחה בארץ.
המשפחה, ובעיקר האמא בת ה-60 קנו על שמם בתים ונכסים רבים, ומנשה מור טען כי מדובר במתנה או הלוואה שהעביר להם.
השופטת חיימוביץ קבעה כי הנכסים הללו היו ונותרו של מנשה ואריק בכסות של מתנה לאם. לצד זאת, התקבלה בקשת ההגנה לזכות את האחות שלהם מעבירת מס.
מנשה ואריק מור הורשעו גם בסחיטה באיומים, מנשה גם בעבירת זיוף. עובדים ישראלים שלהם לשעבר פתחו עסק מתחרה למכירת כרטיסים לאירועי ספורט, באפיון דומה, והנאשמים פעלו להרתיעם באיומים והפחדות. מנשה זייף מכתב פתיחת חקירה פלילית ממשטרת אנגליה, ובנוסף – מנשה ואריק הגיעו עם עוד ארבעה גברים שהתחזו כשוטרים סמויים לבית הוריו של המתחרה, ודרשו שיוריד את האתר מהרשת.
במסגרת התיק, הפרקליטות ביקשה בתחילת הדרך חילוט של דירות ושטחים חקלאיים שנרכשו על שמות בני משפחה, בין היתר בהוד השרון וכפר סבא. כן ביקשו חילוט רכבים, אאודי A7, מרצדס, ריינג' רובר ומיליונים בחשבונות בנק.
הטיעונים לעונש יתקיימו בהמשך.
עם כאלה ראיות ברור שאסור היה לנהל משפט כזה. כנראה הנאשמים התבלבלו לחשוב שהם הולכים להיות מזוכים.