17 בפברואר 2021, 4:40 לפנות בוקר. חיים (אייל) בן חמו, אחד השוטרים האהובים בתחנת כפר סבא, קיבל קריאה מהמוקד שדיווח לו ולשותפו על פריצה ברחוב הפרדס במושב נווה ירק שבשרון. זו היתה תקופה שבה סבל המושב הזה ממספר לא מועט של פריצות, ולכן השוטרים הנמרצים ידעו בדיוק מהיכן הפורצים אמורים לברוח. כשהגיעו לאזור הבית שנפרץ הם הבחינו בפורצים והחלו לרדוף אחריהם רגלית. אלא שבמהלך המרדף בן חמו התמוטט ונפטר. בהמשך התברר כי לקה בלבו.
הפורצים, מואמן אבו שראב ומוחמד חותרי מקלקיליה, נעצרו כשבוע לאחר מכן והוגש נגד כתב אישום לבית המשפט השלום בכפר סבא, שייחס להם התפרצות למקום מגורים, גניבה וכניסה לישראל שלא כחוק. באוקטובר 2021, במסגרת הסדר טיעון, אבו שראב נשפט ל-20 חודשי מאסר וחותרי נשפט ל-28 חודשי מאסר.
בן חמו הותיר אחריו את דינה אשתו וחמישה ילדים: נתנאל (25), לידור (24), קורל (21), ליאן (8) ואדל (5).
הבת האמצעית, קורל, שקיבלה את ההודעה המרה בזמן ששירתה בצה"ל, ביקשה לשרת את יתרת השירות הסדיר שלה באותה תחנת משטרה שבה שירת אביה. המפכ"ל, רב ניצב קובי שבתאי, התערב בנושא, ודאג שקורל תעבור משירות צבאי רגיל לשרת בתפקיד מודיעין במשטרה. לאחר תום השירות הסדיר, קורל החליטה להמשיך בשירות קבע.
"באותו היום, כאשר אבא שלי רצה לצאת לעבודה, אחותי הקטנה ביקשה ממנו לא לצאת", נזכרת קורל באותו הלילה, "אבא שלי אמר שהוא יבלה איתה ביום למחרת כל היום כי הוא יהיה בחופש".
את זוכרת את הרגעים שבהם את קיבלת את ההודעה?
"שירתי בחטמ"ר אפרים בקדומים לאחר חצי שנת שירות. היתה אמורה להיות לי משמרת בבוקר. ישנתי ובשעה 6:30 חשבתי לקום למשמרת. האינטרקום של הבית צלצל בטלפון שלי. בהתחלה התעלמתי אבל ראיתי שהאינטרקום המשיך לצלצל. כולם ישנו. הסתכלתי בטלפון שלי ובמסך שמחובר למצלמת הבית ראיתי שלושה שוטרים מחוץ לשער. בהתחלה לא קישרתי, חשבתי שאבא שלי לא קם למשמרת ושהשוטרים באו לקחת אותו. התקשרתי לאח שלי נתנאל ושאלתי למה יש שוטרים בשער. פתאום שמעתי דרך הטלפון את אמא שלי צועקת 'נתנאל אבא מת'. קפצתי מהמיטה. המפקדת לקחה אותי מיד הביתה. לאחר מכן האחים שלי הלכו לבית החולים לזהות את הגופה. הגעתי הביתה וראיתי מלא שוטרים. הסתגרתי בחדר לכמה דקות. שאלתי את עצמי מה יהיה עכשיו, איך נשרוד".
"אבא שלי היה אדם בריא", אומרת קורל, "הוא לא היה מעשן. חודש לפני הוא עשה מבחן יכולת ועבר אותו בצורה טובה. זה קרה בפתאומיות מוחלטת, ללא מחלות רקע. בוקר אחד קמים ורואים שכל מה שרגילים אליו – לא קיים".
לאחר שהוא לקה בליבו מה קרה?
"השוטר שהיה איתו הזמין אמובלנס. מד"א בהתחלה לא איתרו את המקום שבו הוא היה כי לא היתה כתובת. השוטר בהתחלה חשב שהוא התעלף. לאחר שהגיע אמבולנס ניסו לעשות החייאה. היה דופק קל אבל בבית החולים מאיר הוא נפטר".
למה בעצם רצית לשרת במשטרה לאחר המקרה?
"רציתי להמשיך בדרך של אבא שלי. זה סוג של המשכיות. אני מספרת שאני הבת של חיים ושוטרים אחרים בתחנה מספרים לי עליו. מספרים לי על חוש ההומור שלו. הוא עזר להרבה שוטרים לצאת לקצונה".
מה אימא שלך אומרת על החלטתך?
"היא זו שדחפה אותי לזה. היא רצתה שאלך בדרך שלו. היא פחדה שאני אלך לסיור בגלל מה שקרה, אז בגלל זה שובצתי במודיעין".
למה דווקא באותה בתחנה שבה הוא שירת?
"יש בזה משהו מספק. כל יום פוגשים אנשים שהכירו אותו ומראים צד שלא הכרתי בו. כשאדם נפטר – כל זיכרון מצד אחד מחזק, ומצד שני גם כואב. יש לי זיכרונות מהתחנה של אבא שלי. אבא שלה נוכח בתחנה. החברים של אבא שלי משרתים בתחנה. אני רוצה להנציח אותו ולהמשיך את הדרך שלו. אני קמה כל בוקר, רואה את האנדרטה ורואה את גן החיים לזכרו. לאחר שאבא שלי נפטר, ביקשנו להקים בתחנה אנדרטה לזכרו וגם מנגל שבו יש חריטה לזכרו, שבו השוטרים עושים על האש. בגלל שהוא היה אדם שמח, שהיה מאופיין בחוש הומור, כל ערבי הגיבוש היו עושים אצלנו על האש. פנו למפקד התחנה, סנ"צ שרון מנור, כדי שיזכרו את אבא שלי כאדם שמח. בגלל שהוא עשה שמח, הם עשו מנגל".
זה כאב שלא עובר אף פעם.
"אומרים שהזמן מרפא את הכאב, אבל אני חווה את הכאב. כל יום בדרך לתחנת המשטרה אני נזכרת בו. כל שיר עם המילה אבא מזכיר לי אותו. המוות מלווה אותך לכל החיים. צוחקים על אחותי שאין לה אבא. כאשר אחותי הולכת ליום הולדת והמפעיל קורא לאבא יום הולדת, היא בורחת. זה מלווה אותנו ביומיום. לגבי נתנאל אחי, כל היד שלו קעקועים שמאפיינים את אבא, כתוב גם התאריך שבו הוא נפטר וקעקוע של הצורה של העין שלו. הוא לומד משפטים כדי להיות ביחידת התביעות של המשטרה".
איך הסביבה מגיבה לשירות שלך בתחנה?
"הם גאים בי ואומרים שזה קשה. אבל אני בחרתי בזה".
את עדיין רואה בתחנה את השותף של אבא שלך?
"רואה אותו אבל קשה לי לדבר איתו בגלל מה שקרה".
עכשיו את שוטרת מן המניין. מה העבודה שלך במודיעין כוללת?
"אני דסקאית הערכה שעוסקת במידע מודיעיני. מדובר בתפקיד סודי ואני לא יכולה לדבר על זה".
את רואה את העתיד שלך במשטרה?
"אני רוצה להמשיך במשטרה ורוצה להיות קצינה מנהלית".
אם לא המקרה הטראגי, היית מתגייסת למשטרה?
"אני לא חושבת. לפני כן חשבתי להיות מורה. רק בגלל המקרה התגייסתי, כדי להמשיך את הדרך שלו. אבא שלי מאוד אהב את המשטרה, הוא היה שם 24/7. בלילה הוא היה עושה לשוטרים סידורי עבודה".
ואת נהנית בעבודה?
"כן, זה סוג של שליחות. זה מספק אותך, שאתה מביא הישגים ותוצאות, ומונע את הפשיעה".
