המנוחה הלכה לבית עולמה בספטמבר 2019 כשהיא בת 95, אלמנה ללא ילדים.
היא שרדה את השואה שבה איבדה כמעט את כל בני משפחתה, התגוררה במחיצת בעלה במשך שנים רבות בארה"ב ועלתה ארצה בשנת 1978, לאחר שנפטר.
לימים, הכירה בחור צעיר ממנה ב-40 שנה, שעבר להתגורר בדירתה שבנתניה.
במשך 12 שנה הם גרו יחד, והדירה הועברה אליו עוד בחייה של המנוחה.
בחודש נובמבר 2018 ובחודש ינואר שאחריו שודרו כתבות של איילה חסון אודות השתלטות האיש על המנוחה ועל נכסיה.
תביעת לשון הרע שהגיש האיש נגד חסון ששידרה את הכתבות – נדחתה.
לאחר שנפטרה, האיש שטען כי היה בן זוגה של המנוחה הציג את צוואתה האחרונה, שנערכה חודשיים טרם פטירתה, ובה הוא מופיע כיורש הבלעדי.
לטענתו, הצוואה, שמעמד חתימתה צולם על ידי עורך דין, נערכה עת היתה המנוחה כשירה והיא משקפת את רצונה האחרון של המנוחה.
ככזו – יש לכבד אותה ולקיימה.
אולם, אחייניה של המנוחה הגישו התנגדות לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה.
לטענת האיש, בשנת 2007 הוא פגש במנוחה באופן מקרי ברחוב והסתבר לו כי היא זקוקה לעזרה. הוא למד מפיה כי נותר לה בן משפחה אחד לאחר השואה – אחיה, שהתגורר בחיפה. לאחר שנפטר האח, נותרה המנוחה בודדה ללא קרובי משפחה וחברים קרובים בישראל.
במקביל, בעקבות הליך גירושין קשה נותר האיש ללא קורת גג והמנוחה הציעה לו לעבור להתגורר בדירתה. לדבריו, הוא בתמורה ביצע עבורה את כל מטלות היומיום.
האיש הוסיף, כי המנוחה חששה שאם תלך לעולמה – יעברו רכושה וכספה לאוצר המדינה, בהיעדר ילדים ובהיותה מנותקת מבני משפחה אחרים.
לדבריו, היא הציעה לו שיינשאו ובשנת 2012 החליטה להעניק לו את דירתה במתנה, תוך שמירת זכותה להתגורר בדירה כל ימי חייה.
כמו כן, המנוחה אפשרה לו לפעול באופן חופשי בחשבון הבנק שלה לצורך משק הבית המשותף.
האיש סיפר בבית המשפט, כי חייהם כבני זוג כללו יחסי מין והתנהלו על מי מנוחות לאורך שנים, עד אשר שודר התחקיר הטלוויזיוני, תחקיר שקרי לדבריו.
לטענתו, את התחקיר יזם חברו הטוב לשעבר, שביקש לנקום בו על רקע סכסוך כספי.
בהליך הנוכחי, האיש הציג חוות דעת לפיה המנוחה היתה כשירה וביקש כי בית המשפט יתן משקל מהותי לכך שבמחלקת הרווחה, שעובדיה היו בקשר עם המנוחה, שמעו מפיה כי הוא אינו לוחץ עליה ואינו פוגע בה.
עוד הוא הוסיף בהקשר זה, כי תיקי המשטרה נגדו על התעללות בחסר ישע וכליאת שווא, נסגרו לאחר שהמנוחה נחקרה וסיפרה שהוא אדם טוב המתייחס אליה יפה.
האחיינים התנגדו: השפעה בלתי הוגנת
לטענת האחיינים, הצוואה האחרונה של האשה נערכה מתוך השפעה בלתי הוגנת. המנוחה לא הייתה עצמאית, היתה חירשת ונבצר ממנה לתקשר עם אנשים. התובע יצר תלות מוחלטת של המנוחה בו ובודד אותה.
לדבריהם, המנוחה פחדה מן התובע והוא השפיעה עליה לערוך את הצוואה לטובתו, נטל חלק בעריכתה ובחר את עורך הצוואה.
בנוסף, הם טענו, התובע נהג לאנוס את המנוחה.
האחיינית של המנוחה הוסיפה, כי רק בעקבות שידור התחקיר בטלוויזיה היא גילתה, שאחותו של אביה נמצאת בין החיים, ומיהרה לארץ על מנת לפגוש בה – אלא שהתובע סילק אותה מן הדירה.
לדבריה, המנוחה נראתה מפוחדת ומאוימת מפניו.
האחיינים ציינו, כי בית המשפט בהרצליה, שדן בתביעת לשון הרע, קבע כי התובע ניצל את המנוחה והשתלט על חייה. הם הוסיפו כי בעדותו במשפט הדיבה התובע טען באורח פלא שמכשירי הטלפון שלו ושל המנוחה נשרפו ונהג באלימות ובאיומים כלפי העדים שהופיעו בפני בית המשפט.
לטענתם, מדובר במקרה חמור של ניצול חולשה של קשישה ערירית בידי התובע, באופן שמנע מן המנוחה להתגונן מפניו.
לנוכח קיומן של נסיבות שהצביעו על קיומה של תלות של המנוחה בתובע, הנטל הועבר אל כתפי התובע והיה עליו להוכיח, כי צוואת המנוחה לא נערכה מתוך קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצידו.
השפעה בלתי הוגנת
בפתח הכרעתה, הדגישה השופטת אליה נוס, כי הליך זה מתייחס אך ורק לצוואתה האחרונה של המנוחה ולא לסוגיית העברת הבעלות בדירה, שכן מדובר בהעברה אשר הושלמה עוד בחיי המנוחה.
כך אף בנוגע לכספים, שהועברו אל התובע בחיי המנוחה.
"לעיתים רחוקות מזדמנת לו, ליושב בדין, האפשרות להיחשף למתרחש מחוץ לכותלי אולם בית המשפט בין בעלי הדין לעדים בהליך", ציינה השופטת נוס והפנתה לעדותו של מנהל העיזבון, אשר מונה על ידה.
מנהל העיזבון העיד כי שיטתו של התובע היא שיטת איומים ותקיפות והליכים משפטיים. הוא איים על עדים, על עורכי דין וגם עליו.
מנהל העיזבון ציין, כי לאחר שהדירה וחשבונות הבנק הועברו לטובת הנתבע (בדין), כמעט ולא נותרו נכסים בירושתה של המנוחה.
בכל הנוגע למצבה של המנוחה: מן הראיות שהונחו בפני בית המשפט התרשמה השופטת נוס, כי היא היתה אמנם שמורה מבחינה קוגניטיבית, בגילה המתקדם, אך עת נערכה הצוואה היתה המנוחה במצב פיזי שבו היא נזקקה לעזרת צד ג' והיתה תלויה בסיוע זה. בנוסף, היות שהמנוחה העבירה לתובע את כלל הזכויות בדירתה וכן את כספיה, המנוחה היתה תלויה באופן מוחלט בתובע פיזית ואף כלכלית לאורך שנים.
"אין ספק, כי זהו כר פורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ולא ניתן לנתקו מן הצוואה שנערכה ומתוכנה של צוואה זו", קבעה השופטת נוס והפנתה לעדויות, שלפיהן המנוחה היתה כאסירה בביתה. נאסר עליה לפתוח את הדלת, לצאת מהבית או לדבר עם האחיינית שלה ואף כשאושפזה, התובע התנהג בברוטליות כלפי כל מי שביקש לבקרה ודאג לסלק אותו.
השופטת נוס קבעה, כי התובע פעל לבידוד המנוחה מסביבתה. "אם נצרף לכך את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, היינו מוגבלותה וחולשתה הפיזית של המנוחה והיותה תלויה בתובע פיזית וכלכלית וכן, את מעורבותו הברורה של התובע בעריכת הצוואה, לאחר שפנה מיוזמתו לעו"ד ג. ופעל לעריכת הצוואה בעקבות הכתבות ששודרו אודותיו – באתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי התובע להפריך את קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת על המנוחה עובר לעריכת הצוואה ולהרים את הנטל באופן הנדרש לדחיית ההתנגדות".
לפיכך התקבלה התנגדות האחיינים לצוואה.
לאור התוצאה, התובע חויב בהוצאות הנתבעים בסך 60 אלף שקל.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
