הם היו זוג נשוי במשך 20 שנה. היא קצינה בכירה באחד מכוחות הביטחון, הוא ניהל עסק ליהלומים ותכשיטי יוקרה. הורים לארבעה ילדים (בן 19, נערה בתיכון ותאומים ילדים), שבמהלך החיים המשותפים רכשו דירת מגורים יוקרתית ושלוש חנויות יחד עם אחיו של האיש – שתיים מהן חנויות תכשיטים והשלישית חנות גדולה שהשכירו למספרה.
לפני חמש שנים חייהם המשותפים של בני הזוג עלו על שרטון, על רקע מחלוקות כספיות סביב ניהול עסקי התכשיטים, ועל רקע משבר אמון. באותה תקופה הבעל מכר לאחיו את חלקם של בני הזוג בשתי חנויות התכשיטים, ללא ידיעת האישה.
סכסוך הגירושין של בני הזוג הגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד, ועסק במספר מחלוקות כספיות, במרכזן חלוקת רכוש חריגה לנוכח טענות על הברחת נכסים, התנהגות מאיימת של הבעל, והליכים נוספים ביניהם מזונות ילדים.
האישה הגישה בעבר בקשה לצו הגנה. בהליכים אלה נקבע כי האיש ייצא מהבית וייקבעו זמני שהות שלו עם הילדים. בפועל, הוא התגורר בבית הוריו עם הבן הבכור, בעוד ששלושת הילדים הצעירים נותרו להתגורר עם האם.
לאחר מכן, בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד התנהלו בין הצדדים הליכים שעסקו במחלוקות כספיות בין הצדדים.
האישה טענה כי יש להפעיל את החריגים הקבועים בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. כלומר: היא צריכה לקבל חלק גדול יותר מהרכוש בשל התנהגותו המאיימת של הבעל כלפיה ובשל התנהלותו בענייני הכספים.
הבעל התנגד לכך ועמד על חלוקת הרכוש מחצה במחצה.
לטענת האישה, הבעל יצר ניכור הורי, הרחיק ממנה את בנה הבכור, מסרב לתת לה גט, הכריז עליה תיגר באמצעות פרסומים ברשתות החברתיות באופן מבזה, נהג כלפיה באלימות, קילל אותה ואיים על חייה. עוד היא טענה, כי במהלך החיים המשותפים הבעל ניהל את עסקיו באופן בלתי אחראי, נקלע לחובות שוב ושוב ופיזר צ'קים ללא כיסוי, בעוד שהיא נאלצה לחלץ אותו מהחובות הללו באמצעות פתיחת חסכונות שצברה הודות לכסף שקיבלה כמתנת חתונה מאימה, הלוואות ממקום עבודתה ופדיון זכויות סוציאליות שצברה במקום עבודתה במהלך החיים המשותפים.
בנוסף היא טענה כי הוא זייף את חתימתה על צ'קים עד שגילתה שחשבונה הוגבל, מרחק שני צ'קים בלבד מהגבלה חמורה למשך חמש שנים. בהמשך הוא גם פתח בהליכי חדלות פירעון.
הבעל הכחיש אלימות מילולית או אחרת, וטען כי בשנים האחרונות הם נקלעו לקשיים וחובות שגרמו לאישה להתנער ולהשמיץ. עוד הוא טען, כי יש לתת משקל רב למצבו הבריאותי והכלכלי הגרוע, לעומת האישה שעתידה מובטח בעבודה יציבה, לרבות משכורת חדשית קבועה והטבות כעובדת מדינה. לפיכך הוא ביקש להורות על חלוקה שוויונית של הרכוש המשותף לרבות זכויותיה הסוציאליות של האישה, התכשיטים שצברה והחובות המשותפים.
סגנית הנשיא בית המשפט, השופטת ענת אלפסי, סקרה את חוק יחסי ממון ואת ההלכה הפסוקה, לפיה לשם הפעלת החריגים הקבועים בחוק בכלל ובסעיף 8 (2) בפרט, יש לבחון שאלת קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות החריגה לבין אופן חלוקת הרכוש, לגבי כל אחד מהנכסים בנפרד.
במקרה הזה קבעה השופטת, כי יש לבחון תחילה את הדינמיקה בין הצדדים ורק לאחר מכן את שאלת הקשר הסיבתי בינה לבין כל אחד מסוגי הרכוש.
השופטת התרשמה כי מערכת היחסים בין בני הזוג התאפיינה בדינמיקה כוחנית במיוחד, בה נאלצה האישה, חרף דרגתה הבכירה, להיכנע לכל תכתיביו של הבעל, על מנת לשמור על שלום בית. "'על דעטפת עטפוך וסוף מטיפייך יטופון' שמעה האישה מהאיש, השכם והערב. כאשר המשל הוא אדם אשר גולגלתו צפה על המים, הנמשל הוא כי זהו הגורל הצפוי לאישה מידי האיש. נראה כי אין צורך להכביר מילים על השפעתם המשתקת של דברים קשים אלה על האישה", כתבה השופטת אלפסי בפסק הדין.
השופטת ציטטה חלק מעדותה הקשה של האישה, לפיה חשה מושפלת בתוך ביתה שלה: "הוא זרק עליי דברים, לא נתן לי לצאת בבוקר לעבודה, כלא אותי בבית עד שנאלצתי להתקשר למשטרה… ספגתי קללות וצעקות על בסיס יומי, איים עליי באופן קבוע על פרסומים פוגעניים ברשתות החברתיות… לא לתת לי לישון לילות שלמים…".
עם התעצמות הסכסוך, הבעל הרחיק לכת ואיים על חייה בהודעה הבאה: "הכתובת על הקיר, תקליטי אותי, אני רוצח אותך".
"במצב דברים זה, יכולתה של האישה להשיב בשלילה להוראות שהנחית עליה האיש, לא היתה קיימת הלכה למעשה. מתוך פחד צייתה לו ולא מתוך בחירה", קבעה השופטת, ופסיקתה היתה בהתאם.
לגבי החנויות שנרכשו במהלך החיים המשותפים ונמכרו לאחיו של האיש ללא ידיעת האישה, בסכומים גבוהים מהמדווח – נפסק שהאישה תקבל את הסכום שטרם קיבלה בגינן.
לגבי החובות נקבע, כי אין מקום להורות לאישה להשתתף בפירעון החובות, לאחר שהבעל זייף חתימתה על צ'קים.
לגבי זכויותיה הסוציאליות נפסק, כי אין מקום להורות לה לחלוק עמו את הזכויות המעטות שנותרו לה לעת פרישתה, מקום בו דרש ממנה פירעונן בטרם עת, לצורך עסקיו.
לגבי התכשיטים שנותרו בחנויות, נקבע כי את התכשיטים שקיבלה במתנה תקבל במלואם, ושאר התכשיטים יאוזנו שווה בשווה, באופן בו האיש יקבל אותם למכירה ויעביר לאשה מחצית משוויים.
באשר לדירת המגורים המשותפת, נקבע כי החלוקה תהיה שווה בשווה, כאשר מחלקו של האיש יקוזזו הכספים שהוא חייב לאישה. עוד נקבע, כי הואיל וטובת הילדים להישאר באותה דירה, החלוקה תיעשה על יסוד חוות דעת שמאי, כאשר לאם תהא זכות סירוב ראשונה.
נוסף על כך, תביעה שהגיש האיש לדמי שימוש ראויים בדירת המגורים המשותפת, נדחתה בנימוק שהתנהגותו לא יכולה היתה לאפשר מגורים משותפים בצוותא.
במקביל, תביעת האישה למזונות ילדים נדחתה מאחר שהיחס בין הכנסותיהם הפנויות של ההורים תואם לחלוטין את חלוקת זמני השהות עם הילדים, באופן היוצר שוויון מלא ללא צורך בהעברת תשלומים.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
