בני זוג לשעבר, בני העדה הדרוזית והורים לשני ילדים (בני 11 ו-5) היו נשואים במשך 13 שנים. במסגרת הגירושים נקבעו מזונות זמניים בסך 2,800 שקל, לא כולל הוצאות חינוך ובריאות חריגות.
לפני שהתחתנו, האישה הציבה שלושה תנאים לבעל:
אחד, שלא יגורו סמוך להוריו.
שני, שהאישה תמשיך לנהל אורח חיים מודרני, עצמאי ולא דתי.
שלישי, שהצדדים ייבנו בית בישוב מסוים, רחוק מבית הוריו של הבעל, ושהזכויות בו יירשמו על שמם.
לטענת האישה, המיוצגת על ידי עו"ד אמיר בר לב, הבעל הסכים לתנאים אולם אביו סירב, ונוכח הפצרות הבעל וטענתו כי ביקש לרצות את אביו, האישה לא ביטלה את האירוסין והצדדים נישאו. עוד טענה האישה, כי בתקופה שבין האירוסין לנישואין קיבל הבעל מגרש מאביו, עליו בנו הצדדים את ביתם ובו התגוררו עד מועד פרידתם. האישה האשימה את אבי בעלה בפירוק הנישואין על רקע התערבותו השתלטנית בחייהם, יחסו המזלזל וסירובו להעביר את הזכויות בבית על שמם.
בשל כך, היא עתרה ל-2,000 שקל דמי מזונות עבור כל ילד, בטענה שהמשפחה חיה ברמת חיים גבוהה.
הבעל, באמצעות עו"ד פרח חלבי, ביקש לשלם 1,250 שקל בלבד עבור כל ילד, והכחיש את טענות האישה. לטענתו, אביו מעולם לא התערב בחייהם, לא כל שכן במישור הדתי, אלא תמך, עזר, בנה, הקים ופרגן, ושאיפתו היתה לחיי שלווה בין בני הזוג. עו"ד חלבי הפנה להלכת בית המשפט העליון (בע"מ 919/15), הקובעת שיטת חישוב של מזונות (עבור ילדים בגילאי 6-15) לפי יכולותיהם הכלכליות של שני ההורים.
השופטת הילה גורביץ עובדיה העירה בהחלטתה כי הלכת 919/15 "אינה חלה על מי שהדין העברי אינו חל עליו". היא ציינה בהחלטתה כי הואיל והצדדים בני העדה הדרוזית, החיוב במזונות מעוגן בחוק המעמד האישי לעדה הדרוזית בישראל. לפי הדין, אב שאינו חסר אמצעים – חלה עליו חובה אבסולוטית בתשלום מזונות ילדיו בהיותם צרכים הכרחיים. לפי חוק זה, האם (לאור הכנסת הצדדים) חבה בצרכים שאינם הכרחיים.
בהקשר לזמני השהות ציינה השופטת כי הילדים שוהים עם האב פעמיים בשבוע ללא לינה וביום שישי אחת לשבועיים (מתום מסגרות החינוך ועד יום ראשון בבוקר). הכנסתה החודשית הפנויה של האישה 9,500 שקל נטו, ציינה השופטת, ואילו הכנסתו החודשית הפנויה של האב 13,500 שקל נטו. לפיכך נקבע, כי האב ישלם 2,700 שקל מזונות לשני הילדים ועוד 1,000 שקל מדור. הצדדים יישאו שווה בשווה בהוצאות חינוך ורפואה חריגות.
יש לציין כי תביעה רכושית שהגישה האישה עודנה תלויה ועומדת, וכי בפסק דין זה, שעניינו מזונות ילדים, השופטת לא מצאה לנכון להתייחס לטענות האישה אודות הזכויות בדירה.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
