ימים לא פשוטים. הגלובוס השתגע. הבורא קצת כועס, והיקום משנה סדרי עולם. תקופת הסגר. מספר הנגועים הולך וגדל, יום יום, שעה שעה. לפתע הכל שביר, המוחשי מתנפץ ברגע. השגרה המבורכת הפכה לתוהו ובוהו של חרדה קיומית וחלומות בלהות שטופי זיעה קרה. כי בתור חברה אנושית נראה שאיבדנו את זה לגמרי. שכחנו מהי ערבות הדדית בדיוק כמו שנמאס לנו מזכרונות וערכים של ילדות בבית ההורים, ומניחוח עוגות הבית של סבא וסבתא, שאותם בכלל הפכנו להורים במשרה מלאה. נצלנים.
במסעדות היוקרה אנו אוכלים מכל וכל בחסות תפריטי הגלובליזציה, שיא האופנה. שרצים זחלים ופנגולין מקוסקס, מחולל המגיפה בשיתוף העטלף הידוע לשמצה. מה הפלא שאנחנו עסוקים בלבטא שנאה באמצעות המצאת המאה, המקלדת, אותה אנו משקפים במסכים שהפכו לתכלית חיינו.
אולי זה לטובה, כי פתאום מציף הגעגוע הזה לאמא ואבא שאיננו טורחים לבקר יותר מדי, מרחק 40 דקות נסיעה בסך הכל. רק שעכשיו נאסר עלינו להיכנס לבית החמים, לנשק את הראש של אבא, לחבק את אמא במטבח, להתבשם מריח עוגת הסולת של השבת החורפית. חורף קשה השנה.
תרשו לי להתחסד, כי בתוך כל הכאוס אני ממשיכה לשמור על קשר. לעבוד בתוך הפיג'מה ולבשל אוכל של פעם עם הזכרונות הנ"ל מהבית – קורקבנים ברוטב אדום חריף, בישול איטי של ארבע שעות. בין לבין אני מפרה את הסגר כמובן, לא רק לטובת הסופרמרקט, היו גם שני דיוני חירום, אחד בבית משפט למשפחה שהוביל אותי לעמוד על רגליי האחוריות כדי לשחרר מהמחלקה הסגורה לקוח אומלל שהמשפחה שלו הפנתה לו עורף.
בין לבין, בימי הסגר נחשפתי באיחור של 20 שנה לספר מופת, "על העיוורון" של ז'וזה סאראמגו הספרדי, זוכה פרס נובל לספרות. על נהג שמתעוור באמצע הרמזור ובזה אחר זה נדבקו בעיוורון שלו כל מי שהנהג העיוור נעץ בהם מבט, ומכאן המגיפה מתפשטת מנוסעיו אל כל יתר חלקי הממלכה המסתורית אי שם במיתולוגיה הלאטינית – נשים גברים וטף, עניים ועשירים, פקידים ממשלתיים מורמים מעם, חיילים, קצינים וגנרלים. מזכיר לכם משהו? מוזמנים לקרוא (שוב), ספר חובה.
כי העיוורון הגאוני של סאראמאגו יושב לנו בדיוק על תסריטי האימה המתממשים של הקורונה. כמו העיוורים המקוננים של זוכה פרס נובל, כך אנחנו מבודדי המגיפה של 2020 מתחילים להתחשבן עם המחדלים החברתיים שלנו כבני אדם, עם שנאת החינם, המלחמות העקובות מדם, התחרות הכלכלית חסרת התכלית, היהירות האוניברסלית, השחיתות והנפוטיזם. אנחנו עיוורים למחסני החירום הריקים של מערכת הבריאות, עיוורים חסרי אונים אל מול פוליטיקאים צינים מכל הצדדים, עיוורים המתכחשים ליצר הרע, לתאוותנות, לתשוקה חסרת המעצורים – נשים וילדים, הפדופיליה שמתפשטת. אנחנו עיוורים בעיקר כי בחרנו לראות את כל מה שהוא חסר משמעות, והתעלמנו מהתכלית, ומהי תכלית? בריאות, משפחה, חברים, ערכים, אהבת חינם. פשוט. קל.
ממעמקי הבידוד אני בוחרת לשים את החרדה וחשבון הנפש במקומם המכובד. אבל כמו בחצי השני של הספר הגאוני, אני מאמינה שאת השיעור האימתני של החורף הזה נשכח עם בוא הקיץ כאשר נשב במרפסת ונצחק על המילה קורונה. בינתיים, שמרו על מורל גבוה ועל שפיות, הקפידו על הנחיות משרד הבריאות לטובת האחריות הציבורית. זה הזמן לבשל לאהוביכם, לחזק מערכות יחסים ולהכיר את ילדיכם. כי בעוד שנה יבואו לעולם ילדי דור הקורונה, ואילו אנחנו עורכי הדין מתחום דיני המשפחה נעבוד שעות נוספות, שהרי מרבית האוכלוסייה לא יודעת לחיות בזוגיות מכבדת תחת קורת גג אחת, ועם כל הכבוד לניסוי החברתי המוזר, עולם כמנהגו ינהג.
