תלונות לא מוכחות נגד האב על פגיעה מינית בבנו לא הספיקו להוצאת הילד מבית אמו

בני זוג נישאו בשנת 2005 ונפרדו בחלוף שנה כאשר בנם המשותף היה עדיין עולל בן שלושה חודשים. בשנת 2007 בני הזוג התגרשו, ובחלוף שלוש שנים נוספות האב נישא בשנית ונולדו לו ילדים נוספים.
כמו שקורה בדרך כלל בסיפורים מהסוג הזה, לאחר הגירושים בין בני הזוג נקבעו הסדרי ראייה, כך שהאב פגש את בנו פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני. אלא שבשלב מסוים חלה תפנית משמעותית בעלילה, כאשר האם טענה כי בעלה לשעבר מתעלל מינית בילד שהיה בן ארבע, ואף התלוננה נגדו במשטרה.

השתלשלות העניינים הזו מהווה את תחילתו של תיק אשר נידון בבית המשפט לענייני משפחה במשך 14 שנים!!!.
למרות שבמשך השנים כל הגופים המוסמכים לא מצאו בסיס לטענות האם, היא המשיכה להתבצר בעמדתה וסירבה לאפשר לבנה להיפגש עם אביו, עד שבשנת 2010 הגיש האב בקשה למשמורת, בטענה שהאם עושה הכל כדי לנתק את הקשר בינו לבין בנם המשותף, לרבות תלונות כוזבות שהגישה.
לאורך השנים מערכו עשרות דיונים במחלוקת שבין האבא לאמא, בחלקם השתתפו אנשי מקצוע שכולם צידדו בעמדת האבא בנסיון למנוע את הניכור ההורי של הילד מדמות האב. בשנת 2015 הילד עצמו שהיה אז בן 10, החליט שהוא עצמו אינו רוצה עוד בקשר עם אביו, ואף הודיע כי הוא מסרב לפגוש אותו.

בהמלצת מומחים שונים, בית המשפט קבע כי מפגשים כאלה יתקיימו למרות סירוב הילד, וכאשר המפגשים לא התקיימו, הוא אף קנס את האם שלכאורה מנעה אותם.
כל אנשי המקצוע שהיו מעורבים בתיק עמדו על רגליהם האחוריות וקבעו כי יש לאפשר לילד לשהות במחיצת אביו ולהכיר אותו, חלק מהם אף קבעו כי מדובר במקרה חמור של ניכור הורי. עד כדי כך היו נחושים אנשי המקצוע, עד שבשלב מסוים העובדת הסוציאלית שליוותה את התיק המליצה להוציא את הבן מרשות אימו ולהעבירו למרכז טיפולי. לפי חווות הדעת שהוגשו לשופטת בתיק, רק ניתוק בין האם לבנה יוכל להביא את הבן לתובנות שעל פיהן יוכל להחליט באובייקטיביות האם ועם מי הוא רוצה להיות בקשר.

באמצעות עורכות הדין ענת לביא אזולאי (משפחה) ושירה ניר (פלילי), שנכנסו לאחרונה לתיק, אמו של הנער התנגדה לבקשה בטענה שמדובר בנער נורמטיבי. לטענתן, העובדה שהוא מסרב לפגוש את אביו אינה הופכת אותו לנזקק. כמו כן טענו הסנגוריות, כי הילד כבר הפך לנער אשר הולך ומתבגר, ועם בגרותו יוכל לקבל בעצמו את ההחלטה האם לפגוש את אביו. עו"ד ניר ציינה כי התיק נגד האב נסגר בעבר מחוסר ראיות, מה שמשאיר מקום למחשבה, והדגשה כי לאחרונה היא חדשה את התלונה הפלילית של הילד נגד אביו על עבירות מין שביצע בו לכאורה בילדותו, ועדותו נגבתה מחדש על ידי תחנת המשטרה הרלוונטית.
האב, באמצעות עו"ד ירון אלטרזון התנגד בעבר להוצאת הילד למרכז חירום מחשש שהדבר יגרום לו נזקים, לאחרונה הם הסכימו להוצאתו למרכז הטיפולי ועל כך ניטש קרב נוסף בבית המשפט, עניין של כחמש שנים נוספות.

בהחלטתה בסוגיה קבעה השופטת כי התנהלות האם מהווה ניכור הורי קלאסי, או כפי שקבע זאת מומחה מטעם בית המשפט – ניכור הורי ברמה החמורה ביותר. לאורך כל פסק הדין מתחה השופטת ביקורת על האם, תוך שציינה כי 15 דיונים שהתקיימו בתיק, חוות דעת ותסקירים, אבחונים לקטין והוריו, בדיקות רפואיות ועוד – בכל אלה לא נמצא שהאב פגע בבנו פיזית או מינית. מדובר באב טוב ומיטיב, ציינה השופטת, שנאלץ להתמודד מול אשתו לשעבר אשר עומדת מאחורי סרבנות הקשר של האב עם הילד שלו.

השופטת הוסיפה כי לטובתו של הנער עליו להיפגש עם אביו, וכי המצב הנוכחי מעמיד אותו ואת התפתחותו התקינה בסיכון, אולם זאת הוא יוכל לעשות רק לאחר שיועבר לסביבה נייטרלית.
לצד דברים אלה, השופטת ציינה כי מאחר שהדיון מתנהל כבר 10 שנים, ומאחר שהילד במרכז המחלוקת כבר בן 14, מוטב שיישאר אצל אימו, ובעוד ארבע שנים יחליט בעצמו כיצד ברצונו להתנהל מול אביו.
לפיכך החליטה השופטת לא להעביר את הבן מרשות אימו, והוסיפה כי היא מקווה שהתבגרות הבן תגרום לו להבין את הצורך והחשיבות של קשר עם אביו.