פרשות שי ניצן

הקדנציה של שי ניצן כפרקליט המדינה היתה אחת הסוערות שידעה הפרקליטות מקום המדינה. כמות הפרשות הציבוריות, ובמיוחד עוצמתן בעידן של תקשורת רב ערוצית רב גונית ורשתות חברתיות גועשות, משוות להן נופך של סוף העולם. פרקליט המדינה היוצא נדרש לקבל אלפי החלטות בתיקים מורכבים עם אינספור משתנים משפיעים, ומהטעם הזה אולי קשה לשפוט אותו לחובה, חרף היהירות הטיפוסית שלו אשר מקרינה על הפרקליטות כולה, לאו דווקא מימיו שלו, אלא שזהו שבוע הפרידה מניצן.

בראיונות שנתן בסופ"ש האחרון לכלי התקשורת הגדולים לא נפרסה היריעה המלאה של פרשות שי ניצן. הפרידה התקשורתית, מטבע הדברים, סחטה ממנו בעיקר את הסנטימנט, וניצן כאב את העזיבה של לשכתו באקורדים הצורמים שלא ניתן להתעלם מהם. אלא שפרקליט המדינה האמון על סיום ההליכים המשפטיים נגד לקוחותיו הותיר את הציבור הישראלי עם המון סימני שאלה גם בתיקים הסגורים לכאורה, והרשימה ארוכה ואינסופית כמעט. למי שמעוניין, מאגר המידע הכאוטי של גוגל מאפשר להיזכר בפרשות המקוממות שסחטו אינספור ביטויים קיברנטים בעד ונגד שי ניצן. אתר "פוסטה" אינו מתיימר לשפוט את ניצן, אבל הוא כן מייחל לפרקליטות הוגנת יותר ושירותית יותר, בלי קשר לאג'נדה הפוליטית שתביא בקרוב למינוי פרקליט המדינה הבא.

מועדון הראיות של שב"כ

שי ניצן היה הפרקליט הבכיר של מערכת הבטחון לבג"צ בעניין הסיכולים הממוקדים וחקירות גורמי טרור, שנים לפני שקודם לצמרת מערכת התביעה, ואף מונה לעמוד בראשה. בכך, הרקע שלו מזכיר במידה מסוימת את המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, שותפו האסטרטגי בפרשות ראש הממשלה נתניהו. תחת רוח המפקד בהנהגתו של ניצן, הפרקליטות אמצה דפוסים ושיטות דורסניות מעולם הבטחון לטובת חקירות משטרה "אזרחיות".

כאשר השיטה הבטחוניסטית של ניצן הופעלה נגד ארגוני הפשע וסתם עברייני הצווארון הכחול, היא נהנתה לתשואות מהקהל הרחב, אבל כאשר היא הושתה על חקירות ראש הממשלה ונבחרי ציבור, התגובות יצרו כאוס פוליטי וחברתי שמאיים על אחדותה של מדינת ישראל, מה שגורם לאותם אקורדים צורמים בשבוע הפרידה של ניצן מתפקידו.

על דבר אחד אין מחלוקת, ניצן עשה את תפקידו באמונה, שכדי להכניס את ראשי העבריינים לכלא, או לחשוף שחיתות ציבורית, המטרה מקדשת את האמצעים. את הביקורת על טוטאליות האמצעים, גיוס סוכנים ועדי מדינה עם דם על הידיים, שאמינותם מוטלת בספק, תוך כדי ביצוע תרגילי חקירה שמתעלמים מזכויות מוקנות לנחקרים – הרוויחה הפרקליטות ביושר. אלא שבניגוד לנראטיב אותו ניסה ניצן לצייר בסופשבוע של ראיונות פרידה, לפיהן הביקורת עליו מגיעה מגורמים פוליטים אינטרסנטים שהשתלטו על אולפני הפופוליטיקה, חשוב להדגיש כי הביקורת על התנהלות הפרקליטות בקדנציה שלו הגיעה, ולא פעם אחת, מפסקי דין של בתי המשפט, ובית משפט העליון בראשם.

עידן הראיות הדיגיטליות

אחת הטענות המובילות של אנשי נתניהו היא נגד מיצוב סיקור אוהד כעבירת שוחד. זה אינו התקדים היחיד. גם אישום בכפוף לשימוע על שוחד מיני במערכת המשפט, נגד שופטת מכהנת וראש לשכת עורכי הדין, הוא ראשוני מסוגו באכיפה הפלילית. גם כאן קיבל ניצן החלטה מהדהדת להכשיר עקרון שהמטרה קודמת לכל זכות מוגנת, וייקוב הדין את ההר ואת עולם הפרטיות. ככל שזה נגע לניצן הוא הסתפק בראיות שהניבו כתב אישום נגד שנוא נפשו, נוה, אבל התעלם משלל הראיות הנוספות שהניחה על שולחנו הדס שטייף מאותו טלפון "אסור". למשל, התכתבויות של "תן וקח" עם נשיא בית משפט אחד, וקמפיין הבחירות של שופט בית משפט עליון, שאותן הוא הותיר חסויות מפני מערכת המשפט והציבור הרחב.

גם מבלי להידרש לחקירות בפרופיל הכי גבוה, קיימת מזה זמן תחושה על מגמה של הפללת יתר וטהרנות, שמתבטאת בפריסת הרשת של המשפט הפלילי, בתיקים רבים, על סיטואציות שבעבר לא הגיעו לתיוג ולבירור כזה. נשאלת שאלה היכן עובר הקו בין אתיקה לפלילים. זה עידן הראיות הדיגיטליות, שמהוות פתיון עצום עבור גורמי האכיפה, לחקור, להצמיח ולבסס בקלות יחסית שלל תיקים שבעבר לא היו נחשפים. להפוך לעבריינים בדרך הרבה יותר קלה אנשים שחוטאים בהתנהגויות אנושיות, לרבות כאלה שרק חושבים על כך.

השאלה בתיקים הגדולים יותר, כמו גם באלו של פשוטי העם, האם בחסות הנטייה לטהרנות נחצה הקו המבחין בין ניגוד עניינים לא נאות למשפט שוחד פלילי, והאם נזנחה הזכות להליך הוגן. האם קמה לנו מדינת משטרה? השאלות האלה גדולות מההתמקדות הפרסונלית בשי ניצן, האחריות מוטלת על בית המשפט, הוא זה אשר אינו מבהיר מספיק לפרקליטות את גבולותיה.

ציון נכשל בדוקטורט על ביקורת

שי ניצן הוא איש של המערכת, הוא גדל בה 30 שנה, והזדהותו עם אנשיה היא טבעית. מכאן נבעה התייצבותו הבלתי מתפשרת, והשגויה, לצד הפרקליטים במערכה נגד המבקרת הילה גרסטל. האמת צריכה להאמר, לתובעים הפליליים יש אולי את העבודה הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת במגזר הציבורי. מנהלת בכירה בפרקליטות שפרשה לאחרונה המשילה לימוד תיק פלילי פרקליטותי עם אוקיינוס הראיות להיקף של עבודת דוקטורט.

קשה לדמיין את כמות השעות המושקעת בלימוד החומר ותעצומות הנפש הנדרשות מול נאשמים וסנגוריהם הנאבקים על חייהם, בנוסף לעין חקרנית וביקורתית של בית משפט, תקשורת והציבור –  והכל בתנאים (לא רעים) של עובדי מדינה. אלא שמפרקליט מדינה נדרשת הסתכלות רחבה יותר, וזוהי נקודת העיוורון של ניצן. לראש מערכת בעל סמכויות דורסניות דרוש חוש של הפנמת ביקורת. במקום לתפקד כיו"ר ועד עובדים מול הביקורת של גרסטל והציבור, היה עליו לשכנע את כפיפיו ללמוד לחיות עם גוף הביקורת החדש, מבלי לשבור את הכלים.

זה גם הפתרון הנכון והזמין ביותר כיום לדרישה הציבורית "לחקור את הפרקליטות". יש לחזור למודל הביקורת המערכתית שהנהיגה גרסטל, ולצייד את מחליפה השופט דוד רוזן בכל הסמכויות, במקום אותו חוק מגביל שכפו הפרקליטים בגיבוי ניצן, שהוציאו מידיו את הסמכות לכתוב דוחות מערכתיים.

השחיתות של נתניהו

ואחרי הכל, צריך לזכור שהביקורת העיקרית על ניצן והפרקליטות מועצמת עכשיו מתוך מניעים פוליטיים. אתר "פוסטה" חשף בסדרת תחקירים פרטים לא ידועים רבים על התנהלותה של עו"ד רות דוד בפרקליטות, שלא נחקרו מעולם. לא שמענו את ראש הממשלה נתניהו, או את אנשיו, מתבטאים על הצורך לחקור את פרשות רות דוד, או לבצע בדק בית כלשהו במערכת המשפט בהנהגת שי ניצן, עד שהעניין לא נגע אליו אישית.

מאשימים את שי ניצן שבתקופתו קרס האמון הציבורי בפרקליטות. גם כאן המגמות הכלליות חזקות מהאיש. בעידן הרשתות החברתיות, כל אחד הוא יצרן מידע ועובדות אלטרנטיביות מופצות לציבור במקום ערוץ אחד או שניים שהיו בעבר קול הממסד. זו הסיבה שבכל העולם אמון הציבור בכל מוסדות הכוח והשלטון נמצא בירידה. המערכת המשפטית נחשפה למגמות האלה ב"משפט הציבורי" המקביל שנערך בפרשת רומן זדורוב, כאשר מערכת הראיות נפרסה בסדרות טלויזיה "לשיפוט הקהל". נתניהו, שנהנה מאהדה אישית בפלח עממי רחב, רוכב על אותם גלים. עצם כוונתו לנהל את המלחמה בפרקליטות מעמדת ראש הממשלה, כאשר האינטרס האישי שלו כנאשם הוא להביא לקריסת שאריות האמון הציבורי במוסד הזה, ורתימת מהלכים שלטוניים לכך מעמדת הכוח החזקה במדינה, מהווה שחיתות בפני עצמה.