ב-14 ביולי 2024 הפרקליטות הגישה כתב אישום נגד סאמי אלעביד (45), בטענה שדקר למוות את בן-דודו, מוחמד אלעביד (34).
מכתב האישום עלה כי המנוח הגיע לחנות חומרי בניין ברהט, לשם נכנס הנאשם בשלב מסוים, ניגש למקום שבו ישב בן-דודו, וזרק לעברו כיסא.
לפי כתב האישום, בהמשך הוציא הנאשם סכין ודקר את בן-דודו. למרות ניסיונותיו של המנוח לעצור את הדקירות, הוא נאלץ לברוח כאשר הנאשם רודף אחריו וממשיך לדקור אותו.
אנשים שהיו מחוץ לחנות עצרו את הנאשם ומנעו ממנו להמשיך ולדקור.
המנוח התמוטט כתוצאה משלוש דקירות שספג, ובהמשך נקבע מותו.
כתב האישום המקורי ייחס לנאשם עבירות רצח בכוונה והחזקת סכין. התשתית הראייתית נגד הנאשם – בעל הרשעה קודמת בעבירת נשק – התבססה על תיעוד האירוע במצלמות אבטחה, עדויות ראייה, ועוד.
הנאשם טען להגנה עצמית. לדבריו, בן-דודו היכה אותו. זאת למרות שמצלמות אבטחה הצביעו אחרת. כשהוטח בו התיעוד – הוא שמר על שתיקה, והמניע נותר בגדר תעלומה.
המחלוקת בין הצדדים היתה סביב הסוגייה האם הנאשם ביצע את הדקירות בכוונה לגרום למותו של בן-דודו, או כטענת ההגנה – מדובר בדקירה שבוצעה מתוך יסוד נפשי של קלות דעת, ולחילופין באדישות.
סנגורו של הנאשם, עו"ד מוחמד רחאל, כי לא ניתן לקבל את הטענה שמרשו הגיע בכוונה מראש לגרום למותו של המנוח. הסנגור הדגיש כי לפי חוות דעת, הדקירה כוונה לצד השמאלי בבטן, בגובה הטבור, ולא במרכז או בחלק העליון של הבטן.
עוד ציין הסנגור כי הנאשם פנה לאחד האנשים שנכחו במקום לאחר האירוע וביקש ממנו לדאוג לטיפול רפואי למנוח. "זה לא האדם שמתקיים אצלו היסוד הנפשי של הכוונה להמית", טען הסנגור.
הפרקליטות טענה כי הנאשם פעל בזמן אמת מתוך דחף אלים ומתמשך, והניסיון שלו להמשיך ולדקור את המנוח מלמד על הכוונה להביא למותו.
האמירה המאוחרת, כך נטען, אינה מעידה בהכרח על כוונתו המקורית, וסביר שנאמרה לאחר שהנאשם הבין את חומרת מעשיו, בניסיון לשפר את מצבו המשפטי. "אמירה בדיעבד לא יכולה לשלול את חזקת הכוונה הנלמדת ממכלול מעשיו של הנאשם", טענה הפרקליטות.
השופט יואל עדן ציין בהכרעת הדין: "הנאשם נכנס לבית העסק כשהוא מסתיר במותניו סכין מאד גדולה, וניתן לומר כי הוא נעול מטרה לדקור את המנוח ולהביא למותו".
השופט הוסיף וציין כי הנאשם ביצע את המיוחס לו "מבלי שום התגרות מוקדמת או סיבה שנראית לעין, הנאשם מצמצם לעברו של המנוח, שולף את הסכין ודוקר אותו מספר פעמים, וניסה לדקור אותו שוב ושוב גם כשהמנוח ניסה לברוח".
לדברי השופט, "הוכח, מעל לספק סביר שהנאשם גרם למותו של המנוח ביסוד נפשי של אדישות. בהינתן השתלשלות העניינים והראיות, קם ספק סביר ביחס לאפשרות התקיימות יסוד נפשי של כוונה".
בין היתר נימק השופט את החלטתו בכך שהאירוע התחיל לא בשימוש בסכין אלא בהשלכת כיסא, והדקירה בוצעה לאחר שהמנוח התקרב אל הנאשם.
הוא הוסיף וציין את העובדה שהנאשם חדל ממעשיו בחוץ ובהמשך לא ניסה לפגוע שוב בקורבן, וגם את בקשתו שהמנוח יילקח לבית חולים.
השופט עדן דחה את טענת ההגנה לקיומו של יסוד נפשי של קלות דעת, בנימוק שאין כל בסיס ראייתי לטענה שהיתה בנאשם תקווה שתימנע התוצאה של מות המנוח מהדקירות.
לדברי השופט, "הוכח, מעל לספק סביר, שהנאשם גרם למותו של המנוח ביסוד נפשי של אדישות".
השופט יובל ליבדרו הצטרף לקביעת השופט עדן: "אל המסקנה האמורה יש להגיע גם לנוכח החלטת הנאשם שלא להעיד, היינו שלא לשכנע את בית המשפט מדוע למרות התנהגותו הברוטאלית והקשה הוא לא היה שווה נפש לתוצאת מותו של המנוח כי אם אך קל דעת שרצה להימנע מתוצאה זו".
השופטת רחל תורן היתה בדעת מיעוט וסברה כי נסיבות האירוע והשתלשלות הדברים אחריו, מלמדות על כוונה לביצוע הרצח. "גם אם הנאשם לא רצה בהתגשמות התוצאה הקטלנית, רצון עליו לא נחקר משבחר לוותר על זכותו להעיד, וגם אם המניע למעשיו אינו ודאי – לאחר שנשמעו דברים לא מוכחים לכאן ולכאן, ניתן להרשיעו בעבירה בהתאם ליהלכת הצפיות', שכן האפשרות להתרחשות התוצאה הקטלנית, לאחר שלוש דקירות באמצעות סכין ארוכה למרכז הגוף – גם אם לא ישירות בלבו של המנוח אלא לבטנו, למפשעתו ולעכוזו, אזורים בהם עוברים כלי דם ראשיים כמו זה שנקרע כאן באבחת סכין – עולה לטעמי כדי 'אפשרות קרובה לוודא'".
לדברי השופטת, "העובדה שהנאשם נמנע מלנצל את זכותו ולא העיד בבית המשפט, ובכך גם לא ניצל את ההזדמנות לסתור את החזקות העובדתיות הפועלות לחובתו, לא מסייעת לו, שכן די בראיות הקיימות, להן הסכים הנאשם, כדי להוכיח את אשמתו בעבירת הרצח הבסיסית מעל לכל ספק סביר".
אתר חדשות פלילי >>>
רשימת עורכי הדין הפלילים המומלצים >>>
עוד היא ציינה: "אינני מוצאת בעובדה שהנאשם לא המשיך לדקור את המנוח לאחר שזה יצא מן החנות והתמוטט כדי ללמד על היעדר כוונה לגרום למותו קודם לכן, שכן בשלב זה שבו לא ניסה לדקור אותו שוב, המנוח כבר היה פצוע ומנוטרל".
היא הוסיפה וציינה כי "ההצטיידות מראש באותה סכין שהוסלקה, שאורך להבה היה ארוך, ולכן קטלני כל כך, מלמדת אף היא על הכוונה ועל המודעות מראש להתרחשות התוצאה הקטלנית". לפיכך סברה השופטת שיש להרשיע את הנאשם ברצח בכוונה.
סופו של דבר, הנאשם הורשע בדעת רוב של שני שופטים ברצח באדישות, ובכך זוכה מרצח בכוונה. כמו כן הוא הורשע "פה אחד" בהחזקת סכין.
