מקרה מעניין וטעון נידון בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, שעסק במאבק על דירת מגורים באופקים בין אלמן לבין אגודת צער בעלי חיים. השופטת וסגנית הנשיאה רותם קודלר עיאש נדרשה להכריע, האם צוואה שהורישה את הדירה כולה לעמותה גוברת על טענות האלמן, שלפיהן הדירה נרכשה ושופצה מכספו ונחשבת לנכס משותף.
התובע והמנוחה נישאו בשנת 1990 וניהלו קשר זוגי של כשלושה עשורים, שממנו נולד בנם היחיד. בני הזוג חיו במשך רוב חייהם המשותפים בדירה באופקים, שנרכשה מחברת "עמיגור" ונרשמה על שם המנוחה בלבד.
במהלך השנים ערכה המנוחה שתי צוואות: הראשונה, בשנת 1992, הורישה את הדירה לבנם ואת יתר רכושה לבעלה; השנייה, משנת 2006, ביטלה את הקודמת והורישה את מלוא רכושה לרבות הדירה לאגודת צער בעלי חיים.
בדצמבר 2019 הגישה האגודה בקשה לצו קיום לצוואה האחרונה. ביוני 2020, ניתן הצו על ידי הרשם לענייני ירושה. האלמן, מצידו, הגיש בקשה לביטול הצו, הליך שעדיין מתנהל ובמקביל, פתח בתביעה רכושית נפרדת לקביעה כי מחצית מהדירה שייכת לו עוד בטרם חלוקת העיזבון.
האלמן, באמצעות עו"ד לירן שגב, טען, כי עוד טרם הנישואין החזיק בדירה באשדוד, שנמכרה ב־1990 וכספיה שימשו, לטענתו, לרכישת הדירה באופקים. לדבריו, הדירה נרכשה ושופצה במלואה מכספו, בעוד שהמנוחה לא עבדה מעולם והתפרנסה מקצבת נכות.
עוד טען, כי העברת הזכויות על שמה בלבד, שנרשמה בלשכת המקרקעין ב־2013 כעסקה ללא תמורה, נעשתה בלחץ ואיומים מצד המנוחה, שסבלה ממחלת נפש קשה, ניסיונות אובדניים ואשפוזים בבית חולים לבריאות הנפש. לדבריו, "הדירה שימשה ועודנה משמשת כמקום מגוריי ומקום מגורי בני… היה לי מפתח ומעולם ולא פלשתי לשם".
הוא הוסיף, כי לאורך כל חיי הנישואין נוהל חשבון בנק משותף, לא נחתם הסכם ממון והוא פירנס לבדו את המשפחה. לכן, מחצית מהדירה שייכת לו מכוח חוק יחסי ממון: "גם אם לא התגוררתי ברציפות בדירה עקב התנהגותה האלימה של המנוחה, אין בכך כדי לשלול את זכויותיי."
מנגד טענה אגודת צער בעלי חיים רמת גן והסביבה, באמצעות עו"ד שירי ברימה, כי התביעה התיישנה, שכן הוגשה למעלה משבע שנים לאחר פטירת המנוחה. בנוסף, ציינה כי התובע מצוי בהליכי חדלות פירעון ולא קיבל אישור להגיש את התביעה.
לטענתה, הדירה נרכשה מכספי ירושה של המנוחה, נרשמה על שמה בלבד ולא הייתה כל כוונת שיתוף עם האלמן. עוד נטען, כי בני הזוג נפרדו כבר בשנת 1999 בעקבות סכסוך קשה ולכן לא התקיימו חיי נישואין משותפים בפועל.
עוד טענה האגודה, כי "העסקה ללא תמורה" שנרשמה בטאבו אינה העברת זכויות מהתובע, אלא רישום ראשוני של רמ"י וכי האלמן לא הביא כל הוכחה להשקעותיו הנטענות בדירה.
ביקורת נוקבת על האגודה
כבר בפתח דבריה ציינה השופטת קודלר עיאש, כי "מרבית טיעוניה העובדתיים של הנתבעת קרסו במהלך שמיעת הראיות ומשכך אין משקל משמעותי לטיעונים המשפטיים. כך, למשל אך לא רק, בנקל התברר כי אין כל יסוד לטיעון הנזכר בכתב ההגנה כי המנוחה לא התמודדה עם מחלת נפש שכן החומר המצוי בתיק מדבר בעד עצמו."
טענת ההתיישנות נדחתה: "עילת התביעה לא נולדה עם פטירת המנוחה אלא עם כניסת הנתבעת לחיי המשפחה… עם הגשת בקשתה לצו קיום הצוואה."
מבחינת הזכויות בדירה, נקבע כי הדירה שימשה לאורך שנים כבית המשפחה, שופצה והושבחו על ידי התובע והמנוחה לא תרמה כלכלית לרכישתה או לשיפוצה. עדותה של אחותה למחצה של המנוחה, לצד תסקירי רווחה קשים, תמכו בגרסתו.
השופטת הדגישה: "על אף שהדירה נרשמה כולה על שם המנוחה, הוכח כי היתה הסכמה בדבר שיתוף הזכויות… בנסיבות אלו התובע זכאי להירשם כבעלים של מחצית הזכויות."
עוד הבהירה כי גם אילו הייתה הדירה נכס חיצוני, הרי שבשל השנים הארוכות שבהן שימשה כדירת מגורים והשקעת המשאבים של האלמן, יש להחיל כללי שיתוף ספציפי: "עסקינן בדירת המגורים ששימשה למגורי הצדדים לאורך עשרות שנים… הפכה לנכס שלגביו יש להחיל את כללי השיתוף."
השופטת קודלר עיאש מצאה לנכון להעביר ביקורת נוקבת על אופן ניהול ההליך מטעם האגודה. היא ציינה כי חקירת התובע על ידי עו"ד ברימה הייתה מבולבלת, תוך בלבול בין פרטי נכסים שונים וכי חקירת הבן הייתה "פוגענית ומיותרת… עסקינן בילד בגיר שגדל בצל אם מתמודדת נפש ואשר ספג אלימות פיזית ומילולית במהלך חייו כקטין".
השופטת הוסיפה, כי גם חקירת אחותה למחצה של המנוחה הייתה "לא רלוונטית בעליל". לשיטתה, אופן ניהול החקירות פגע בבירור המחלוקת המהותית ועל כן הדבר הובא בחשבון בפסיקת ההוצאות נגד האגודה.
צוואה אינה שוללת זכות קניין
בסופו של יום קיבל בית המשפט את התביעה: האלמן יירשם כבעלים של מחצית מהדירה באופקים והאגודה תיוותר עם המחצית השנייה בלבד. בנוסף, חויבה האגודה לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 30,000 ₪.
לדעת הכותבת, פסק הדין מדגים היטב את המתח בין חופש הציווי בצוואה לבין חוק יחסי ממון. גם כאשר צוואה מורה להעביר נכס במלואו לצד ג', אין בכוחה לשלול זכויות קנייניות של בן זוג שקדמו לפטירה.
הסיפור חושף מערכת זוגית מורכבת שהתאפיינה בקשיים נפשיים וכלכליים, אך גם חיי שיתוף של עשרות שנים. מבחינה משפטית, הוא מהווה תזכורת חדה: רישום פורמלי בטאבו אינו בהכרח חזות הכול ובתי המשפט מבחינים בין רכוש הרשום על שם אחד מבני הזוג לבין זכויות השיתוף שנצמחו מחיי נישואין ממושכים.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
