שוטרים ממשמר הגבול פשטו ב-29 בדצמבר 2016 על האנגר בשטח של 900 מ"ר במשק במושב צפריה בדרום הארץ וחשפו במקום 1,494 שתילי קנאביס. הסמים נמצאו בשלושה חדרים שהתפרסו על פני שתי קומות ההאנגר. עוד איתרו הכוחות במקום ציוד רב לגידול, שכלל בין היתר 160 נורות ושנאים, 17 מזגנים, 20 מפוחים, 11 מאווררים, מטחנות, מדחסים ועוד.
כתב אישום בפרשה הוגש נגד שניים – אברהם אדרי ואברהם כהן. כפי שקורה כמעט בכל התיקים הקשורים להפעלת מעבדות הידרו, לעבירות הגידול הצטרפה גם עבירת גניבת חשמל. בהקשר הזה יש לציין כי בדרך כלל, כדי לא להעלות חשד, המגדלים נוהגים להתחבר פיראטית למערכת החשמל, ובכך גם חוסכים בעלויות החשמל הגבוהות הכרוכות בגידול קנאביס. במקרה של המגדלים בסיפור הזה, נמצא כי הם הטמינו כבל פיראטי לאורך 80 מטרים, שחיבר בין ההאנגר ישירות לעמוד חשמל סמוך, תוך מעקף של ה"פילר" ומונה החשמל בחצר.
מפרטי הכרעת הדין בעניינם של אדרי וכהן עולה, כי כאשר המשטרה פשטה על המקום, נתפסו בו 18 ק"ג שתילים באדניות בשלבי גידול שונים. הם הורשעו אמנם בכך שגידלו במקום מריחואנה במשך קרוב לשלוש שנים, אולם השימוש הבלתי חוקי בחשמל, לפי כתב האישום המתוקן, נמשך תשעה חודשים "לפחות".
בסיום ההליך המשפטי הפלילי, חברת החשמל הגישה תביעה אזרחית נגד שני הנאשמים, אבל גם נגד בעל המשק הרשום, דוד הלברסברג. בתביעה דרשה חברת החשמל פיצוי של 375 אלף שקל.
מטיעוני חברת החשמל בבית המשפט עולה, כי נציגי החברה לא נטלו חלק בפשיטה על המעבדה, וקיבלה דיווח מהמשטרה על התפיסה רק יומיים לאחר מכן. בשל כך, נציגי החברה ביקרו במקום לאחר שהציוד כבר פורק, ולכן התקשו להוכיח את היקף הגניבה.
בשל כך, במסגרת התביעה הציגה החברה לבית המשפט מסמך בן שני עמודים שקיבלה מהמשטרה, הכולל מחיקות ושאינו חתום. על בסיס מסמך זה, המפרט את הציוד שנתפס במעבדה(מפוחים, מזגנים, שנאים, נורות ועוד) נערך תחשיב של היקף החשמל שנגנב, בהערכה, על פי צריכת החשמל של כל מכשיר, במכפלה של 16 שעות ביממה ובתקופת השימוש, תשעה חודשים. מכאן סך התביעה כאמור – 375 אלף שקל.
בהקשר הזה, חברת החשמל הלינה על משטרת ישראל, על ש"אינה משתפת פעולה". נציג החברה טען כי גם את המסמכים שהצליח להשיג לצורך התביעה, קיבל מהמשטרה באמצעות "קשרים אישיים".
שופט בית משפט השלום בפתח תקוה, אמיר לוקשינסקי-גל, שדן בתביעה האזרחית שהוגשה בעקבות התיק הפלילי, קבע כי חברת החשמל הצליחה להוכיח רק חלק מתביעתה, ולא הצליחה להביא ראיות מספיקות להיקף גניבת החשמל.
השופט קבע כי המסמך המשטרתי החלקי והבלתי רשמי שעליו התבססה התביעה אינו ראיה מספקת, ומהווה "עדות מפי השמועה". השופט גם מתח ביקורת על חוסר שיתוף הפעולה בין הגופים: "לא די בהסדרת מתן דיווח של המשטרה לחברת החשמל. הדעת נותנת כי אמורה להיקבע שיטת עבודה ברורה ומסודרת לשיתוף פעולה בין הגופים הללו, שתאפשר לנציג חברת החשמל להגיע למקום בסמוך לתפיסה, ולא לאחר פירוק הציוד כולל הציוד החשמלי, כפי שהיה במקרה כאן… וכן שתאפשר לחברת החשמל נגישות לחומרי החקירה על מנת לתעדם, ואופן שמירת הראיות".
בסופו של דבר קבע בית המשפט כי נגנב חשמל בשווי 58 אלף שקל בלבד, על יסוד הודאות חלקיות של השוכרים בנתונים שונים בתיק הפלילי.
באופן תקדימי, השופט חייב גם את בעל הנכס, הלברסברג, בפיצויים אזרחיים לחברת החשמל, על יסוד הקביעה כי "עצם עיניים" נגד חיבור החשמל הפיראטי של השוכרים.
הבעלים טען כי לא ידע על חיבור החשמל הבלתי חוקי שבוצע בחצרו, אך השופט לא קיבל את הסבריו. "הראיה המרכזית הינה אישורו של המשכיר בחקירה הנגדית כי הוא ידע בזמן אמת על כך שהשוכרים ביצעו חפירה באורך של כ-80 מ' בשטחו לצורך הטמנת כבל חשמל", כתב השופט והוסיף: "המשכיר אינו אדם זר או עובר אורח ביחס למעשה גניבת החשמל. מדובר במי שיש לו זיקה מהותית, כולל הנאה כספית הצומחת לו ממבצעי העוולה, וכן שליטה אפקטיבית ואפשרות פשוטה למניעתה… כגון דיווח למשטרה על חשדותיו, או סירוב לאפשר לשוכרים להשתמש בשינויים כלשהם ברשת החשמל, אף אם החלו לבצעם בטרם היה מודע לכך".
חיוב המשכיר והשוכרים בפסק הדין נעשה "ביחד ולחוד". כלומר, כל אחד מהם חייב בנפרד בפיצוי כלפי חברת החשמל. עם זאת, מאחר שהשוכרים הם המבצעים העיקריים של "העוולה", נפסק כי השוכר רשאי לקבל מהם שיפוי בגין תשלומים שישלם לחברת החשמל. באופן זה, הסיכון של היעדר יכולת פירעון של מפעילי מעבדת הסמים שהורשעו בפלילים, הוטל על המשכיר שסייע להם, ולא על חברת החשמל שניזוקה מהגניבה.
