בית המשפט העליון מחמיר באופן דרמטי את רף הענישה בעבירות של גביית דמי חסות.
פסק דין חריג של השופט יוסף אלרון, בהסכמת השופטים אלכס שטיין וחאלד כבוב, מכפיל ואף יותר מכך את העונשים שנגזרו על שניים מטורעאן בגין פרוטקשן סדרתי.
על חמזה דחלה נגזר עונש של שבע שנות מאסר בפועל – חלף שלוש שנות מאסר בלבד שנגזרו על ידי השופטת יפעת שטרית מבית המשפט המחוזי בנצרת בהליך גישור.
על נאיף דחלה נגזרו שש שנות מאסר בפועל – חלף שנתיים וחצי מאסר (31 חודשים) שנגזרו בבית המשפט המחוזי.
שני הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בשישה אישומים של סחיטה באיומים בטורעאן.
בעל חנות ירקות נדרש לשלם כי "האזור בשליטתם", או לסגור את החנות.
בעל רפת חוייב ואויים כי הרפת תישרף או יירו בו ברגל.
בעל חלקת אדמה חוייב למכור.
השופט אלרון כתב: "המשיבים לא בחלו בתוכן האיומים ומעשי הסחיטה, משל היו "אדוני הארץ" כך שלא תימכרנה קרקעות, אלא בהנחייתם ולאחר שיזכו לנתח מפירות המכירה; לא ינוהלו בתי עסק, אלא אם תשולם תמורה בעבור שירותי "הגנה" מטעמם; וכך מכלול שגרת החיים, העסקית והחברתית, תלוי בהבל פיהם".
בית משפט העליון קובע כי מדובר במכת מדינה ועל כן – בשלה העת להעלאה ממשית של רף הענישה בפועל – "למען יראו וייראו".
בפרט כאשר מדובר ב"מסכת עבריינית מתמשכת, שיטתית רחבת היקף" וריבוי עבירות.
השופט אלרון הפנה גם לתיקון 146 לחוק מ-2023 בו הוסיפה הכנסת עבירה ייעודית שכותרתה – "גביית דמי חסות".
העבירה כוללת שתי דרגות חומרה:
האחת, גביית דמי חסות בדרך של ניצול מצוקה, שאין בה יסוד של איומים מפורשים (על מנת להרחיב את טווח ההרשעות, ז"ק).
השנייה, גביית דמי חסות באיומים, שהעונש בצידה חמור יותר מהדין שקדם לתיקון.
המחוקק הוסיף וקבע הנחייה, לפיה עונש המינימום בעבירה החדשה לא יפחת מרבע העונש המירבי.
אמנם, התיקון לחוק לא חל פורמלית בתיק הנ"ל, מאחר שהעבירות בוצעו לפני כניסתו לתוקף, ובכל זאת, לפי עמדתו המעודכנת של בית המשפט העליון יש להתחשב בו, כי "התיקון מלמד על עמדתו הערכית של המחוקק ביחס לחומרת עבירות אלו והצורך בענישה הולמת ומרתיעה".
השופט אלרון מדגיש כי "על בתי המשפט ליישם זאת ללא כחל וסרק, ובכך תהא תרומתנו לעקירת תופעה בזויה זו".
הוא מוסיף כי בתיקים מעין אלה, "מן הראוי שייגזרו עונשי מאסר בפועל לתקופה המגיעה לכדי 10 שנים, ואף יותר… התמודדות עם עבריינות מסוג זה מחייבת הטלת עונשי מאסר ממושכים".
העונשים שקבע העליון, גבוהים מהקצה העליון של מתחמי הענישה שקבע בית המשפט המחוזי.
השופטת שטרית גרסה כי "מתחם העונש ההולם" לנאשם 1 הוא 30 עד 60 חודשי מאסר בפועל, ולנאשם 2 בין 29 ל-50 חודשי מאסר.
למרות ששני הנאשמים כבר ריצו בעבר עונשי מאסר בתיקי נשק, השופטת שטרית שניהלה את הגישור בתיק, שקלה לקולה את הודאתם בעבירות, את "הסולחה" שערכו עם חלק מהמעורבים, ואת מצבם הבריאותי.
השופט אלרון קבע כי העונש של השופטת שטרית "מקל עם המשיבים באופן חריג וקיצוני ומחייב התערבותנו", נוכח שיקולי ההרתעה.
לדבריו מתן משקל נכבד להסכם "הסולחה" הוא פסול – ואין בו כדי להצדיק את העונש המקל. "מתן גושפנקה לסולחות כמרכיב משלים לדרכי הענישה הקבועים בדין, יש בו כדי להוות מעין 'הפרטה' פסולה של ההליך הפלילי, ומשקלו של הסכם מעין זה, לגישתי, מועט עד מאוד", כתב השופט.
עו"ד דניאל דרוביצקי אשר ייצג את אחד הנאשמים גם בבית המשפט המחוזי, מסר בתגובה: "עם כל הכבוד לבית המשפט העליון, ויש כבוד רב, לשיטתי בית המשפט שגה וסטה מהלכה מושרשת שהוזכרה אך לפני חודשים על ידי אותו בית משפט עליון – לפיה ערכאת ערעור תימנע מהתערבות בענישה שהיא תולדה של הליכי גישור. על כן מדובר בתוצאה שהיא סטייה ניכרת מהלכה מושרשת ובכוונתנו לעתור לדיון נוסף".
טןב עשו שופטי העליום בהחמרה זו.
מדובר בטרור כלכלי נפשי ופגיעה כלכלית וחסימת התחרות הכלכלית . פרזיטים מצאו שיטה של מחבלים סחיטה באיומים .7 שנות מאסר הם עונש
קל. יש להחמיר לפחות ל20 שנות מאסר לעבירה הזו יש גם סממן של אינוס הנפש הפחדה הטלת.טרור .