בני זוג חיו יחד כידועים בציבור מאז שנת 2020, ומהקשר הזוגי נולד בנם המשותף, כיום בן שנתיים וארבעה חודשים. כשהילד היה בן שנה, בני הזוג נפרדו והיא עברה להתגורר בשכירות במושב המרוחק כ-10 דקות ממגורי האב.
בשלב מסוים ביקשה האם להעתיק את מגוריה לקיבוץ בו נולדה, גדלה והתקבלה כחברה בו. בנימוקיה למעבר ציינה כי בשנת 2018 הגישה מועמדות להתקבל כחברה בקיבוץ "מתוך רצון לממש את חלומה, ולגדל את ילדה בקיבוץ".
האם הוסיפה כי כבר בעת שהיתה בהריון בחרה מגרש בקיבוץ וחתמה על התחייבות כספית לצורך בניית בית בעתיד. כמו כן היא ביקשה להדגיש כי ככל שלא תעבור להתגורר בביתה עם סיום הבנייה, חברותה בקיבוץ תפקע וחלומה להתגורר בקיבוץ ייגנז, שכן הקיבוץ לא יפתח שעריו לקליטה נוספת ב-10 השנים הקרובות.
עוד סיפרה האם, כי כבר בתחילת הקשר הודיעה לאבי בנה כי בדעתה לעבור להתגורר בקיבוץ מיד כשתהיה לה הזדמנות לכך, ולמרות זאת הוא הציע לה לעבור להתגורר עמו.
כמו כן נטען, כי המגורים המשותפים של בני הזוג לא היטיבו את מערכת היחסים, ולכן הם נפרדו. בנוסף טענה האם כי המעבר לקיבוץ ייטיב עמה ועם הבן, תוכנס יציבות לחייו במגורי קבע, מערכת החינוך בה יתחנך היא מהטובות בארץ, והוא יהיה עטוף בסיוע סבתו וסבו (הוריה) המתגוררים בקיבוץ.
האב התנגד נחרצות למעבר לקיבוץ שנמצא כ-137 ק"מ מביתו, והתעקש על שימורם של זמני השהות השוויוניים הקיימים, בהיותו אב מסור ומעורב. הוא שלל לחלוטין את טענת האם כי הודיעה לו מיד בתחילת הקשר על כוונתה לעבור לקיבוץ. "לא היה מביא ילד לעולם עם בת זוג שמתכוונת לעבור להתגורר במרחק של למעלה מ-135 ק"מ ולמעלה משעתיים נסיעה", כך טען.
סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת, השופט מרדכי (מוטי) לוי, מתח ביקורת נוקבת על דברי האב שהפנה אצבע מאשימה אל האם. השופט ציין כי מוטב שמשפט זה לא היה נאמר, "משל האם היא כלי להולדת ילדים בהתאם לרצונותיו או תכתיביו ולא פרי אהבתם".
השופט קבע כי יש לאפשר לאם ולילד לעבור להתגורר בקיבוץ, ונימק את החלטתו בין היתר בכך שוועדת תסקירים אשר כללה מספר אנשי מקצוע תמכה באישור המעבר. זאת למרות שעובדת סוציאלית לסדרי דין ציינה ששני ההורים מיטיבים, בעלי אחריות הורית טובה ומעורבים באותה מידה.
כמו כן אמר השופט כי לצד המלצת הגורמים המקצועיים עמדה זכותה של האם לחופש התנועה, אותה לא ניתן להגביל ולמנוע ממנה בחירה היכן להתגורר. "דומה וברור שהבן בגיל קטני קטנים וחזקת הגיל הרך קבעה ועודנה קובעת שטובת הקטין אצל אמו", סיכם השופט, ומצא לנכון לציין כי אינו אטום לרחשי ליבו של האב. לפיכך הוא חילק את זמני השהות בין ההורים באופן שמותאם למרחק בין הבתים, עם דגש על זמני שהות שווים בזמן חופשות וחגים.
את האם ייצגו עו"ד רעות אוחנה שקד ועו"ד מיכל ריינס עמירה.
את האב ייצגו עו"ד דן מלכיאלי ועו"ד צחי פנקס.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
