בטור הזה בחרתי להביא בפניכם מקרה מהחיים שיש בו כדי ללמד על התנהלות חקירה בתחום הסבוך של החשבוניות הפיקטיביות. סיפור המקרה לקוח מהמציאות בבתי משפט והטיעונים בערכאות השונות אוחדו לכדי תיאור של סיפור מעשה אחד.
ראובן (שם בדוי) הינו בעל חברה לאספקת כוח אדם אשר נעצר בבוקר יום א' על ידי חוקרי מע"מ הנמרצים, בחשד לקיזוז חשבוניות פיקטיביות בספרי החשבונות שלו, ומעצרו הוארך בבית המשפט.
ראובן טען שהחשבוניות אמיתיות ומשקפות כוח אדם אשר סופק לו על ידי קבלני משנה. במשך שלושה ימי חקירות "הבהירו" לו החוקרים שאופן ההתקשרות שלו עם קבלני המשנה משקף התקשרות פיקטיבית, כיוון שקבלני המשנה לא פיקחו בפועל על העובדים. ניסיונותיו להסביר כי מדובר בהתקשרות מקובלת, שבה הספקים לקחו על עצמם את האחריות על העובדים באתרים תמורת אחוז רווח מסוים, וכי התקשרות מעין זו הינה התקשרות מקובלת בענף, לא שכנעו את החוקרים שהטיחו בו שוב ושוב כי הוא עבריין והמשיכו לבקש את הארכת מעצרו.
לאחר התייעצות עם עורך דינו ושלושה ימי מעצר, בניסיון להשתחרר מלחץ החקירה הודיע ראובן לחוקרים כי הוא מבקש "לשנות גרסה". בהודעתו החדשה הוא הסכים שההתקשרות עם הספקים היתה פיקטיבית, אולם לטענתו הוא לא ידע שמדובר בהתקשרות אסורה. לדבריו, באתרי העבודה שלו היו עובדים שדרשו לקבל את כספם במזומן בלבד, וכדי לפתור את הבעיה הוא התקשר עם קבלני משנה, שבהם הוא ראה מעין "מתווכים".
אותם קבלני משנה, טען, לקחו על עצמם את עבודת העובדים מבלי שיהיו מעורבים בפועל בעבודה, וסיפקו לו חשבוניות בגובה עבודתם של אותם עובדים בצירוף שבעה אחוזים "עמלת תיווך", בתוספת מרכיב המע"מ. מבחינתו, הוא לא ראה בהתקשרות זו בעיה חוקית. הוא לא ידע שהדבר אסור. הוא ראה בהתקשרות זו התקשרות עסקית לגיטימית. פתרון של בעיה מסחרית עסקית. לדבריו, הוא לא רימה את מע"מ ולא התכוון לרמות, והרי הוא שילם את מלוא המע"מ לקבלני המשנה ולא נהנה מכספי המע"מ, הוא שילם מע"מ וקיזז מע"מ, מבחינתו הוא ניטרלי כמו כל עוסק.
סמוך לאותה גרסה והודאה ראובן שוחרר ממעצר הימים אולם בהמשך הוגש נגדו כתב אישום על קיזוז חשבוניות פיקטיביות. בא כוחו טען להגנתו, כי אמנם החשבוניות פיקטיביות, אולם לא מתקיים היסוד הנפשי של הכוונה הפלילית, לרמות, כנדרש בחוק מע"מ.
הסנגור המלומד המשיך וטען כי הודאת חוץ של נאשם צריכה להיות הודאה הן בהיבט האובייקטיבי (ההסכמה שהחשבוניות פיקטיביות) והן בהביט הסובייקטיבי (הוא צריך להבין שהוא מפליל את עצמו). סיטואציה שבה הוא טוען כי לא התכוון לרמות בקבלת החשבוניות ולא ראה בהתקשרות עם הספקים מעשה אסור, לא יכולה להוות הודאת חוץ של נאשם.
בית המשפט לא ראה את הדברים עין בעין עם הסנגור והפנה להלכת תורג'מן. שם נקבע כי מי שמקבל חשבוניות מ X, כאשר מי שביצע את העבודה זה Y, רואים אותו כמי שהתכוון לרמות את מע"מ, גם אם המע"מ שולם ל X ואפילו אם X העביר את המע"מ לאוצר המדינה.
הסנגור המלומד המשיך וטען, כי לא ניתן להשתמש בחזקה שבעניין תורג'מן הרואה בקבלת חשבונית זרה ככוונה לרמות, לצורך ראיה בהודעה כהודאה, הואיל וזו מצריכה הודאה של ממש, קרי הכרה סובייקטיבית בכך שבוצעה עבירה, ושנותן ההודאה מבין שהוא מפליל את עצמו בהודאתו. בפרט עת עסקינן בסיטואציה של עבירת התנהגות המחייבת הודאה בכוונה לרמות את מע"מ, בניגוד לכל רשות אחרת, למשל מס הכנסה.
בית המשפט המשיך והקשה, מה שונה סיטואציה של קיזוז המע"מ בגין חשבונית זרה, לבין טענת הנאשם שלא ידע כי מדובר בעבירה? "לעניין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".
הסנגור השיב, כי גם אם נלך לשיטת חוק העונשין הרי שמדובר בטעות בלתי סבירה באורח סביר – ראובן הוא אדם פשוט, אינו רואה חשבון או יועץ מס, הוא איש עבודה. הוא לא מתמצא בדקויות של הלכות חשבוניות פיקטיביות והלכת תורג'מן, מה גם שתורג'מן זוכה בבית משפט המחוזי ורק בערעור נקבעה ההלכה המדוברת.
המשיך וטען הסנגור כי בית המשפט היה צריך לבחון את הכוונה הפלילית לרמות בצורה נפרדת לכל קבלן וקבלן וכל חשבונית וחשבונית, לפי נסיבות המקרה, ולא בצורה של קיצורי דרך להגיע למסקנה שקיימת הודאת חוץ של נאשם ואז להסתפק בחיזוק של "דבר מה" כדי להרשיעו.
בכלל, טען הסנגור, יש להבחין בין ידיעה לבין כוונה. גם אם מייחסים לראובן ידיעה כי קיים איסור הרי שעדיין, ידיעה איננה כוונה פלילית. הכוונה היא יסוד נפשי הרבה יותר מחמיר, צריך לבחון אם הוא מתקיים ברחל בתך הקטנה ומעל לכל ספק סביר ביחס לכל חשבונית וחשבונית.
בסופו של יום, בית המשפט לא השתכנע מהטיעונים של הסנגור, הוא קיבל את הודעתו המאוחרת של ראובן כהודאת חוץ של נאשם, והרשיע אותו בכוונה לרמות על בסיס תוספות ראייתיות של "דבר מה נוסף" בלבד.
השורה התחתונה היא, שבאקלים המשפטי הקיים הודאה בהיבט האובייקטיבי של החשבוניות הופכת להודאה מלאה לכל דבר ועניין, נחקרים וסנגורים צריכים לשים לב לסוגיה זו. הצורך של התביעה להוכיח יסוד נפשי של מטרה לרמות בעבירות מע"מ נשחק כמעט לחלוטין בבתי המשפט. קבילותה של הודאה ביסוד האובייקטיבי כהודאה גם ביסוד הסובייקטיבי של העבירה לפי חוק מע"מ היא שגויה בעיני, ולהערכתי לא נאמרה בעניין זה המילה האחרונה.
נ.ב. ככלל, אם אין משהו טוב לומר בחקירה, עדיף לשתוק, כפי שלימדונו חכמים: "עדיף לשבת עוד כמה ימים במעצר מאשר חודשים במאסר".
מגזין "שורת המס" של רו"ח יואב ציוני, 23 בפברואר 2021
