דוד חיים (62) מתל מונד הורשע בבית המשפט המחוזי מרכז בלוד ברצח גרושתו אופירה חיים (56) בשנת 2018 (12 יולי).
תזכורת: על רקע ויכוחים רבים ביניהם, חיים כרך חוט ניילון סביב צווארה של גרושתו וחנק אותה למוות. לאחר מכן קבר אותה בבור בחצר הבית, שאותו חפר בסיוע של אחר מבעוד מועד. הוא הורשע גם בשיבוש ומסירת ידיעה כוזבת, לאחר שריסק את מכשיר הטלפון של גרושתו וטען לאחר שכבר החלו החיפושים אחריה, כי אינו יודע דבר על דבר היעלמותה.
חיים כפר בכך שמדובר ברצח מתוכנן מראש. ביחס לבור טען כי נחפר לצורך יישור הקרקע, עקב שיפוע שהיה בחצר ולא כדי לטמון בו את גופתה של המנוחה. הוא המשיך וטען כי רק לאחר שהמנוחה כבר לא היתה בחיים, הוא המשיך לחפור את הבור כדי להתאים אותו למידות הגופה. הוא טען גם כי לא הצטייד מראש בחוט ניילון, אלא מצא אותו בגינה.
סנגוריו, עורכי הדין אביגדור פלדמן וימימה אברמוביץ', טענו כי מרשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בבני משפחתו מצדה של גרושתו. לטענתם, הנאשם לא יכול היה לשאת את התנהגות גרושתו, שהתבטאה בהשפלות ועלבונות כלפי בני המשפחה, וגם לא את יחסה כלפי אמו שהתגוררה באותו מתחם.
בשלב מסוים במשפט ביקש הנאשם לחזור בו מכפירתו ואז הודה כי לרצח קדם תכנון מוקדם, אולם ההגנה טענה כי בכל הנוגע לחפירת הבור ההודאה מסויגת, שכן הבור נחפר שלא כחלק מ"תוכנית הרצח". עם זאת, הוא הודה כי עוד לפני הרצח העמיק בבור כדי לקבור בו את המנוחה.
לאור הרפורמה בעבירות ההמתה, הסנגורים הוסיפו וטענו כי הנאשם זכאי לכך שבעניינו תיקבע אחריות מופחתת. בבית המשפט העידו מטעם התביעה שלוש בנותיהם של המנוחה והנאשם, וכן בן זוגה של אחת הבנות במועד הרלוונטי. מטעם ההגנה העידו הנאשם עצמו ומומחה מטעמו, ד"ר נמרוד שני, בהתייחס למצבו הרגשי של הנאשם במועד הרלוונטי.
השופטת ליאורה ברודי התרשמה כי עדותו של הנאשם "היתה עמוסת סתירות, הוא לא סיפר לבית המשפט את העובדות כהווייתן, והאופן שבו תיאר את התנהגות המנוחה, בצבעים עזים ומוגזמים, נובע מהכעס שצבר כלפיה… הרגש השלילי והכעס כלפי המנוחה אומנם נבעו ממכלול סיבות, אך במידה רבה מכך שהנאשם מעולם לא השלים עם ההיבט הרכושי של ההסדר שליווה את הליך הגירושין, כשהמוקד הוא הבעלות שקיבלה המנוחה על אחד מחלקי המתחם, שם נולד וגדל הנאשם, כפי שאמר למומחה מטעמו בהקשר זה: 'מפה הכל התחיל'".
השופטת הוסיפה כי במידה רבה ה"פצע המדמם" בנפשו של הנאשם ניזון מהסכסוך הכלכלי בין בני הזוג. "מכלל עדויות בני המשפחה עולה משקל רב והשפעה של הנושא הכלכלי ביחסים בתוך המשפחה. בהליך הגירושין ניטשה מחלוקת קשה בין הנאשם ובין המנוחה בנוגע לחלוקת המקרקעין".
בסופו של דבר השופטת קבעה כי "הנאשם עצמו לא הצליח להעמיד תשתית מינימלית לביסוס טענתו בדבר התעללות, לא כל שכן חמורה ומתמשכת. הטענות בנוגע להתנהלותה של המנוחה כלפי הבנות בהיותן נערות היא גם מעורפלת וגם רחוקה מאוד בזמן. האירועים הנקודתיים מהעת האחרונה התרחשו בעת שהבנות הן כבר נשים בוגרות, וגם אם הנסיבות אינן פשוטות וניתן למתוח ביקורת על התנהלותה של המנוחה, אין הן מצביעות על התעללות במובן החוק. גם אם ניקח את העובדות שעליהן העיד הנאשם כמכלול, ללא הכותרות והסיסמאות 'התעללה', 'השפילה', גם אז דבריו שלו לכל היותר יכולים להצביע על מערכת יחסים מורכבת בין בני המשפחה, לרבות בין המנוחה לבנות, אך אין בהם כדי להצביע על מאפייני ההתעללות כפי שפורטו לעיל, כגון: אכזריות, חוסר אנושיות, הטלת אימה, גרימת סבל וכיו"ב".
השופטת ברודי דחתה את חוות הדעת של ההגנה כי הרצח הוא תוצר של דחיסה ממושכת וארוכה של רגשות מצוקה, זעם ותסכול: "אין בה כל אחיזה לטענת ההגנה בדבר המצוקה הנפשית, לא כל שכן חמורה".
בסיומה של הכרעת הדין, השופטת הגיעה למסקנה כי "ברקע למעשה הרצח עמד בעיקר הכעס של הנאשם על המנוחה הקשור לתחום הכספי שליווה את הנאשם לאורך השנים, וכן המשקעים השליליים שהצטברו אצל הנאשם. הטענה של ההתעללות בבנות שגרמה לנאשם מצוקה נפשית לאורך השנים, כרקע למעשה, לא נטענה בהזדמנות הראשונה. בשלב כלשהו 'מונפה' הטענה על ידי הנאשם כדי לבסס את הגנת האחריות המופחתת, וכך להיטיב את מצבו המשפטי". לאור כך, השופטת ציינה כי "המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה, והוכיחה מעבר לכל ספק סביר שלא התקיימו יסודות סעיף האחריות המופחתת".
השופטים רמי אמיר ומנחם פינקלשטיין הצטרפו להכרעת הדין של השופטת ברודי והסכימו עימה.
