נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות אמרה בנאום מיוחד בנירנברג, גרמניה כי "העצמאות השיפוטית היא אבן יסוד בכל משטר דמוקרטי, וערובה לכך שתישאר בידי הפרט כתובת לפנות אליה לצורך הגנה על זכויותיו". חיות הזהירה כי "קיימת נטיה להאמין כי המוסדות המגנים על הדמוקרטיה יעמדו לנצח וישרדו כל מתקפה. אך גם מוסדות קיימים יכולים להיות מנושלים מכוחם וחיוניותם ולעבור תהליך של 'התאמה' על מנת לעגן את הסדר החדש".
דברי חיות המתכתבים עם היוזמות במערכת הפוליטית להחליש את בית המשפט העליון ולפגוע בעצמאות השופטים, נאמרו בכנס המתקיים מדי שנה על ידי עמותת המשפטנים ישראל-גרמניה ועוסק בלקחי השואה. בכנס שמתקיים בנירנברג, משתתפים ראשי מערכת המשפט הגרמנית.
נאומה של הנשיאה חיות עסק ב"כבוד האדם ותפקידם של בתי משפט עליונים בדמוקרטיה". לדברי חיות "במדינתו של העם הגרמני אשר חוקק את אחת החוקות המתקדמות ביותר להגנה על זכויות וחירויות אדם, חוקת ויימאר, התאפשרה פגיעה אנושה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר, תוך שימוש במשפט המדינה לקידום תפיסות עולם גזעניות והכשרת פשעים נגד האנושות.
"עם עלייתו של היטלר לשלטון, הושעו תוקפן של הוראות החוקה המגנות על זכויות אדם. בצו נקבע כי ניתן להגביל את הזכות לחירות אישית, את חופש הביטוי, כולל חופש העיתונות, את חופש ההתארגנות וההתכנסות. ניתן הכשר להוצאת צווי חיפוש בבתים, צווי הפקעה והגבלות על הקניין. כל זאת בנימוק שיש להגן על העם והמדינה מפני מעשי אלימות.
זכויות הפרט כאויב
"תורת הגזע הנאצית הגדירה בני אדם המשתייכים לקבוצות אוכלוסייה שונות – והיהודים בראשן – כתת אדם וכמי שפוגעים בכבודו של העם הגרמני ובטוהר הגזע הארי. אין תימה כי הנהגת המפלגה הנאצית סימנה את חוקת ויימאר הנאורה, הטובלת בהגנה על זכויות הפרט, כ"אויב" הראשון שיש להסיר מן הדרך.
"על מנת להשלים את ההשתלטות על רשויות החוק והמשפט ולבטל את מעמדה של הרשות השופטת כרשות עצמאית ובלתי תלויה, הורה היטלר להקים בברלין את 'בית המשפט של העם' והסמיך אותו לדון בבגידה ובתיקים פוליטיים. לאחר נטרול ההגנה החוקתית על זכויות האדם, לאחר ההשתלטות על הרשות המחוקקת ולאחר נטילת עצמאותה ואי-תלותה של הרשות השופטת והקמת בתי משפט 'מטעם', נותרו, מי שהוגדרו על ידי השלטון כ"אויבי העם" וכ"תת אדם", מחוסרי כל הגנה ולשלטון הנאצי ניתן חופש פעולה מוחלט לעשות בהם כרצונו.
"גרמניה שלאחר המלחמה חזרה לעקרונות חוקת ויימאר, עיגנה את כבוד האדם בסעיף 1 לחוק היסוד, והקימה בית משפט לחוקה שתפקידו להעניק הגנה כנגד כל הפרה של זכות חוקתית מוגנת, כפוסק מחייב שאין אחריו ולא כלום".
ריסון כוח שלטוני
מכאן עברה חיות לדבר על ישראל: "דור המייסדים של שופטי בית המשפט העליון בישראל העלו על נס את כבוד האדם, אף בטרם שנחקק בשנת 1992 חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בכך אין כדי למעט מחשיבות חוק היסוד הראשון, המקנה מעמד חוקתי מפורש לזכויות אדם. חוק היסוד קובע כי אין לפגוע בזכויות אדם אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.
"על מנת שהוראות אלה תוגשמנה ותזכינה להגנה אפקטיבית, יש צורך בביקורת שיפוטית המיועדת לבחון, בין היתר, האם דברי חקיקה עומדים בתנאי פסקת ההגבלה שנקבעו בחוק היסוד. בית המשפט העליון בישראל אכן מקיים מזה כ-25 שנים ביקורת שיפוטית על תוקפם של חוקים. במסגרת ביקורת שיפוטית זו פיתח בית המשפט העליון את התפיסה המשפטית לפיה כבוד האדם היא 'זכות האֵם' אשר ממנה נגזרות רוב זכויות הפרט, ובהן הזכות לשוויון, לחופש הביטוי, לקיום אנושי בכבוד, לשלמות הגוף והנפש, לחופש הדת ולחופש מדת, לאוטונומיה של הפרט ולחיי משפחה.
"בספרו 'על הרודנות' מציין ההיסטוריון האמריקאי טימותי סניידר, כי 'ההיסטוריה אינה חוזרת' אך היא מעניקה לנו את האפשרות ללמוד ממנה… לא תמיד יתקיימו גורמים שירסנו את הכוח. אחד הלקחים האוניברסליים אשר ראוי ללמוד מן האירועים ההיסטוריים הוא כי העצמאות השיפוטית ואי התלות של השופטים ברמה המוסדית וברמה האישית, הן אחת הערובות החשובות לכך שתישאר בידי הפרט כתובת לפנות אליה. ההיסטוריה מלמדת כי הטמעת הערך של כבוד האדם מותנית בדרך שבה ניתן לאכוף את זכויות האדם בחברה".
יש להפריד בין הרשויות לא יכול להיות שהרשות השופטת תהיה רשות המחוקקת והמבצעת.בגצ אינו שופט לפי החוקים אלא לפי ההשקםה לכן מוטב ששופטי בגצ יקימו מפלגה פוליטית וכל ישפיעו על השלטון. ולא יסתתרו מתחת לגימת השעיפוט