בני זוג לשעבר התדיינו על תיק מניות שעמד במרכז פסק דין טעון, בבית הדין הרבני הגדול. במועד הקרע בין הצדדים, שווי התיק שנרשם על שם האישה בלבד עמד על כ־107 אלף דולר. אלא שבחלוף חודשיים בלבד ערכו של תיק המניות ירד פלאים ל־3,000 דולר בלבד. ירידת הערך נבעה מסיבות שאינן תלויות באיש מן הצדדים ואובדנו היה למוחלט, היינו אפסה תקוות הצדדים כי בעתיד יעלה ערך המניות, משכפה הבנק על הצדדים את מכירת המניות בשל הלוואה משותפת שהמניות היו משועבדות לה.
הבעל לשעבר, באמצעות באת כוחו עו"ד בתיה אשורי, דרש כי האיזון ייעשה לפי השווי ביום הקרע. לטענתו, "במועד זה קמה לי הזכות לקבל מחצית שוויין דאז של המניות -לא את המניות עצמן", והזכות לא אמורה להתבטל רק משום שערכן ירד: "כשם שלא הייתה משתנה אילו ערכן היה עולה, כך אין לשנותה כאשר ערכן ירד".
האישה, שיוצגה על ידי עו"ד שרון ליכט-פטרן, טענה כי המניות כלל אינן ברות איזון וממילא נרשמו על שמה בלבד. לחלופין, הפנתה לפסיקות המאפשרות במקרים מסוימים לקבוע את שווי הנכס במועד מימושו בפועל, ולא במועד הקרע.
בית הדין הרבני האזורי קיבל חלק מטענותיה של האישה, אך דחה את עמדתה שאין מדובר בנכס בר איזון. הוא קבע כי האיזון יתבצע לפי ערך המניות לאחר ירידתן, מה שהוביל את הבעל לערער לבית הדין הרבני הגדול.
הדיינים בבית הדין הגדול, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי והרב מרדכי רלב"ג, דחו את הערעור, אך נימוקיהם שונים: הם קבעו כי לא מדובר רק בנכס בר איזון אלא בשותפות מלאה, גם אם לא רשומה. "מאחר שמדובר בשותפות – אף לאחר מועד הקרע, עד למימוש החלוקה – נושאים הצדדים באחריות שווה להפסד ובזכות שווה לרווח", נכתב בפסק הדין.
לדבריהם, השותפות התבטאה לא רק בניהול התיק אלא גם בהשקעת כספים משותפים ברכישת המניות עצמן ובכך שהמניות שועבדו להבטחת הלוואה משותפת. שני הצדדים אף ניסו למנוע את מכירתן במחיר הפסד והדבר חיזק את המסקנה כי ראו בהן נכס משותף.
הדיינים דחו את ניסיונו של הבעל לטעון, כי מדובר בזכות לאיזון בלבד. הם הזכירו כי בכתבי טענותיו הראשוניים טען בעצמו לשותפות ספציפית במניות, ולכן "מושתק הוא מלטעון עתה את ההיפך".
עוד הדגישו הדיינים כי עצם ירידת הערך אינה נובעת מאשמת מי מהצדדים: "אין אנו עוסקים ב'אשמה' או ב'פרס' למי שערך נכסיו עלה או ירד שלא במעשיו. מדובר בשמאות 'קרה' ו'יבשה'."
בסופו של דבר, הערעור נדחה. נקבע כי המניות היו נכס משותף במובנים רבים, הן בשל ההשקעה המשותפת והן בשל השעבוד להלוואה המשותפת ולכן, גם ההפסד מתחלק בין השניים באופן שווה.
יחד עם זאת, ציינו כי פסק הדין של בית הדין האזורי לקה ב"עירוב פרשיות", משום שבחלקו נשען על איזון משאבים ובחלקו על שותפות, בלבול שעשוי היה להוביל את המערער להגיש ערעור. משום כך, הוחלט שלא לחייבו בהוצאות משפט.
פסק הדין משמש תזכורת כואבת אך בהירה לכך ששותפות כלכלית בין בני זוג אינה מסתיימת בהכרח במועד הקרע, וכי נכסים דינמיים כמו מניות עלולים להפוך מוקד למאבקים חריפים סביב שאלת השותפות והאיזון.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
