הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון קבע בדעת רוב כי אי עמידה במגבלת גיל הנקובה בפוליסת ביטוח מהווה "החמרת סיכון", שלא שוללת את זכותו של המבוטח לתגמולי ביטוח, אך מזכה אותו בתגמולי ביטוח מופחתים.
התובע רכש פוליסת ביטוח מקיף לרכב מ"הכשרה חברה לביטוח בע"מ". הפוליסה כללה החרגה מפורשת, המגבילה את השימוש ברכב לנהגים מעל גיל 30. ב-21 במרס 2014 נסע התובע יחד עם אחד מעובדיו ברכב ואיפשר לו לנהוג. העובד, בן 23 אז, גרם לתאונת שרשרת.
הנזק שנגרם לכלי הרכב האחרים הגיע לסכום של 75 אלף שקל. הנהג תבע כיסוי ביטוחי מחברת הביטוח, שסירבה לכסות את הנזקים, בטענה שהוא לא עמד בתנאי הפוליסה. לכן, הנהג הגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב, שקבע אף הוא כי אי עמידה במגבלת גיל מביאה לשלילת הכיסוי הביטוחי. על כן הגיש הנהג ערעור לבית המשפט המחוזי, וגם ערעור זה נדחה.
הנהג הגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור, בטענה שאין בנושא הלכה ברורה וישנם פסקי דין סותרים בנושא. בית המשפט קיבל את הבקשה ודן בערעור.
השופט יצחק עמית שעמד בראש ההרכב דחה את הערעור בדעת מיעוט, וקבע כי "גיל הנהג הוא פרמטר המשפיע על הסיכון להתרחשות הנזק; אי עמידה במגבלת הגיל מגבירה את הסיכון וניתן 'לקנות בכסף' הרחבה לכיסוי הביטוחי באמצעות ייקור הפרמיה, כך שיחול גם על נהג צעיר… אי עמידה במגבלת גיל אינה מהווה 'החמרת סיכון' כמובָנָהּ בחוק, אלא 'הוספת סיכון' חדש שלא כוסה בפוליסה… נקודת המוצא לדיוננו היא קיומו של חוזה בין חברת הביטוח למבוטח; חוזה זה כולל מגבלת גיל שנוספה לפוליסה לבחירתו של המבוטח; וכנגד מגבלה זו זכה המבוטח להנחה במחיר הפרמיה. זוהי נקודת ההתחלה, ולטעמי זוהי גם נקודת הסיום".
מנגד, השופטת דפנה ברק ארז קבעה כי "פרשנותו של המונח 'החמרת סיכון' צריכה להיות מרחיבה, כך שתצומצם האפשרות להוציא אירועים ביטוחיים מסוימים מכלל תחולתה של הפוליסה. על כן המקרה דנן מהווה החמרת סיכון ולא הוספת סיכון. לכן תחול הגישה היחסית על המערער. אולם, הדברים מסויגים לגבי מקרים שבהם קיימת 'כוונת מרמה'. יש לזכור כי רכישת חוזה ביטוח נועדה להגן גם על המבוטח הרשלן". לכן, קבעה השופטת, על חברת הביטוח לשלם למערער דמי ביטוח מופחתים.
השופט עופר גרוסקופף הסכים עם השופטת ברק ארז והוסיף כי "אין הוא זכאי למלוא תגמולי הביטוח, ואולם הוא זכאי לתגמולי ביטוח חלקיים, כיחס שבין פרמיית הביטוח ששילם לפרמיית הביטוח שהיתה נגבית ממנו". בניגוד לשופט עמית אמר השופט גרוסקופף כי "העובדה שהנהג ברכב אינו עומד בתנאי הגיל או הוותק שנקבע בפוליסת הביטוח היא עניין המהווה החמרת הסיכון, ולא היווצרות של סיכון חדש שאינו מכוסה בפוליסה". לדבריו יש לפרש את המושג "בכוונת מרמה" בצורה מצרה.
שופטי הרוב קבעו לבסוף כי יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום, על מנת שיכריע האם היתה "כוונת מרמה" של בעל הפוליסה. כלומר, האם כאשר הכניס את המגבלה לפוליסה, הוא עשה זאת כדי לזכות בהנחה למרות שידע שנהג צעיר יותר ינהג ברכב.
עו"ד ג'ון גבע שייצג את המערער יחד עם עו"ד שלומי הדר אמר לאתר פוסטה כי "בית משפט השלום קיבל את הטענה של חברת הביטוח כי הנהיגה של מרשי היתה בניגוד לתנאי הפוליסה ועל כן הנהג לא זכאי לתשלום דמי ביטוח. עם זאת, לא מדובר במרמה ועל כן גם אם מרשי הפר את תנאי הפוליסה – צריך להפחית את היחס בתגמולי הביטוח".
לדברי עו"ד גבע, ישנם פסקי דין סותרים בנושא ולכן טוב שהעליון קבע הלכה סדורה בנושא: "מדובר בהלכה חשובה שעושה סדר בעקבות פסקי דין סותרים שניתנו בערכאות נמוכות יותר, ומגשימה את רוח החוק שקבעה עוד בשנת 1981 כי במקרים של החמרת סיכון של חברת הביטוח – ישולמו תגמולי ביטוח מופחתים בהתאם ליחס והפרמיה שנגבתה לבין הפרמיה שהיתה אמורה להיות משולמת. אני מברך על שלאחר שנים רבות בית המשפט הנכבד נתן הלכה מסודרת המסדירה את הנושא".
