הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע פסל במסגרת משפט זוטא הודאות של נאשם במעשי סדום בקטין במשך שנים, תוך שמתח ביקורת על חוקרי המשטרה אשר הפרו את זכויותיו של הנאשם. באתר פוסטה כבר פורסם על דיונים במשפט, וביקורת על "שיטות החקירה" כלפי הנאשם.
כתב האישום נגד הנאשם הוגש ב-1 בפברואר אשתקד. נטען בו כי הנאשם, שהתנדב בבית כנסת באשדוד, ביצע בקטין מעשי סדום מרובים באיומי סכין, בחדר פנימי הסמוך למטבח בתוך בית הכנסת. מלבד כתב האישום הוגשה גם בקשה להארכת מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים. לפי המשטרה והפרקליטות, הנאשם הכחיש בתחילה את המיוחס לו אולם בהמשך חקירתו הודה במפתיע בחלק מההאשמות.
חקירתו של הנאשם התבצעה ב-24 בינואר אשתקד בתחנת אשדוד. החקירה הפרונטאלית צולמה בעיקרה על ידי החוקרים, למעט הפסקות עישון במרפסת סמוכה, שם הוקלטו רוב דברי הנאשם, אולם הוא לא צולם. במהלך ההפסקות הללו, שהוקלטו כאמור, הנאשם מסר אמרות שחלקן מהוות הודאה במיוחס לו.
סנגורו של הנאשם, עו"ד מור עטיה, התנגד להגשת האמרות, בטענה שההודאה אשר החוקרים גבו לא היתה "חופשית ומרצון". הנאשם והסנגור טענו כי נפלו פגמים רבים בחקירה, ובעיקר כי צוות החוקרים בפרשה הוציא מהנאשם את ההודאה באמצעים פסולים. בין היתר נטען, כי הנאשם מסר את הודאתו בזמן שבו החוקרים אמרו או רמזו לו בדרך זו או אחרת כי אינו נחקר באזהרה. למשל, לטענת ההגנה כאשר החוקר מ' השתמש במילה "בינינו", הוא נתן לנאשם את ההרגשה שהדברים שיגיד אינם מתועדים.
בשל הטענות, ב-19 ביולי אשתקד החל משפט זוטא בתיק, על מנת להחליט לגבי תקפות ההודאות של הנאשם. הביקורת שהשמיעו השופטים אריאל ואגו, אלון אינפלד ואריאל חזק על "שיטות החקירה" כלפי הנאשם, באה לידי ביטוי גם כעת, בהחלטת השופטים לפסול את הודאות הנאשם. אלה נמסרו במהלך שיחה בינו לבין החוקרים במרפסת הסמוכה לחדר החקירות, לשם יצא להפסקות סיגריה יחד עם החוקרים. השופטים ציינו בין היתר, כי השיחות בהפסקות היוו חקירות לכל דבר ולכן היה על החוקרים להזהיר את הנחקר בדבר זכותו להיוועצות עם עורך דין. "אין מדובר במצב בו האזהרה נשכחה", צוין בהחלטת השופטים, "אלא במקרה בו האזהרה ממש בוטלה, במודע, במסר מילולי של החוקר לפיו הדברים נאמרים 'בינינו'".
השופטים ציינו כי היו קטעים בחקירה שבהם אמרו החוקרים דברים מהם השתמע כי הדברים לא נרשמים ואינם נאמרים לצורכי חקירה. מעבר לפגם זה, ציינו השופטים, קיים גם פגם ערכי – חוסר תום לב של החוקרים, שהבטיח לנחקר כי על דבריו חל מעין חיסיון, כאשר בפועל ידעו כי בכוונתם להשתמש בדברים לאחר מכן. "פער גדול יש בין הטעיה חקירתית מותרת, כגון יצירת רושם כאילו יש עד מדינה כאשר אין כזה, לבין הבטחה מפורשת לחיסיון לכל דבר שייאמר, הניתנת בניגוד לחוק ולפסיקה, עם כוונה להפר את ההבטחה".
