קפה אחרון

את הכתבה הזו צריך ללוות פס קול איטי ושקט. עצוב.
ימים טרופים של מגיפה הזויה שהשתלטה על חיינו כאילו מישהו משחק איתנו במקבילית המוחות או משחקי הרעב. בכל יום הגבלה מקורית אחרת מוטלת על האזרחים מצד מקבלי ההחלטות. סגר, לא סגר. מובטלים חדשים שמצטרפים למיליון שכבר חותמים. עסקים שהיינו בטוחים כי יחיו לנצח קמלים כמו פרחים עצובים ואנחנו, אזרחים קטנים וחסרי אונים, אף אחד לא ממש יודע להגיד לנו מתי יהיה בסדר.

השבוע התבשרנו על סגירת הבראסרי המיתולוגי באבן גבירול, תל אביב. מסעדה, קפה, מקום הבילוי של כל המי ומי, עם רשימות המתנה ותור תמידי בכניסה, והפירה האלוהי ביותר עלי אדמות, מעשה ידיה של השפית רותי ברודו, שהרבה לפני שהפכה לכוכבת ריאליטי אוכל החזיקה בעוד כמה בתי אוכל משובחים ברחבי העיר.
כמה חוויות וזיכרונות יש לי מהמקום הזה. שבתות בבוקר עם תפוזים סחוטים בכוס שמפניה וסלסלת מאפים וחמאה. ארוחות ערב רומנטיות עם הרבה יין. מפגש אקראי עם שופטת בית משפט שהזמינה אותי לכוסית. ערבי בנות של ריכולים ושיחות זימה לצד קינוח פחזניות במילוי קרם פטיסייר.
מבחינתי, סגירת מסעדה כה יציבה ומיתולוגית (ואהובה עליי) היא זו שטפחה בפניי שמשהו רע אכן קורה. אם הבראסרי בת ה-20 ומשהו נאלצת לסגור את דלתות העץ המאסיביות השחורות שלה (גם בשירותים), ברור שעסקים חלשים וקטנים יותר לא ישרדו.

מעבר לעובדה העצובה שמאות העובדים המתפרנסים תחת קורת הגג של הבראסרי יצטרפו למעגל האבטלה הישראלי, מדובר בשרשרת אנושית טראגית: ספקי חומרי הגלם שיפסיקו להתפרנס, יקבי הבוטיק שישאירו במרתפים שלהם את היין הישראלי המשובח, וגם אנחנו הלקוחות נשארים בבית.

הכל משתנה לנגד עינינו. המקומות המוכרים והמועדפים נכחדים. חוקים תקנות והגבלות מוטחים בנו ממסך הטלוויזיה, הרגשה שכלום לא עובד. סגירת הבייבי שף למינהם, מהווה מוות לנשמה וליצירה, סוף העולם. המדרכה הכי חמה באבן גבירול תהפוך שוממת. המפות הלבנות עם הכלים הכסופים יאוכסנו במדפים אי שם, עד שיזכו לצאת שוב אל השולחנות, ואולי לא? אני מקווה שכן. המארחת הבלונדינית המתנשאת שאומרת שיש עוד 36 שולחנות לפנינו תחפש עבודה אחרת בטלמרקטינג או בכל תחום פסימי אחר.

ושוב חוזרים לכסף, המשבר הזה שמושתת על כסף לימד אותנו מה ערכו של הכסף. ברור לכל כי מסעדה מכובדת עם מוניטין של עשרות שנים, חומרי גלם מעולים, לקוחות קלאס וטעם של גן עדן על הצלחת, מתוקצבת בכמעט חצי מיליון שקל לחודש. היא משלמת שכר דירה הנושק לשש ספרות, וארנונה לעסקים כמו שדורשת רק העירייה שמעבר לכביש, הו הארנונה. היא מחזיקה בשפים הטובים ביותר עם עלות שכר של עשרות אלפי שקלים בחודש, האחד, במשמרות מטורפות של שעות רבות על הרגליים עם לקוחות המחזירים בקלילות מנות שלא ערבות לחיכם. עשרות עובדים שנאלצים להיכנס לבידוד מקבלים את שכרם מהמעסיק, שנאלץ להסתדר ללא העובד אבל מחויב לשלם על ימי הבידוד ולהעסיק אחר תחתיו. איזה ברוך. מסעדה, טובה ויקרה ככל שתהיה, לא תוכל להתקיים תחת הגבלות של שליש מכמות הסועדים או ממשלוחים בלבד.

אפרופו יוקר הארוחה, האם משבר הקורונה יביא גם להורדת מחירי המנות המופקעים במסעדות התל אביביות נוכח סדרי העדיפויות של אניני הטעם המעריכים כעת יותר כל שקל ונזהרים בכל הוצאה?
את הזהירות הזו כולם חשים, מסעדנים, קוסמטיקאיות, זארה, פוקס, נייק האגדית, וגם אנחנו עורכי הדין. תקופה של בלימה וסטטיות של הליכים משפטיים מחד, לצד מבול של הליכי חירום וסעדים דחופים מאידך. ימים של טירוף.
כל שנותר לי לקוות הוא שכבוגרי ריאליטי אוכל רב ערוצי בפריים טיים למדתם לבשל קצת יותר מפתיתים ושקשוקה, כי נראה שצפויים לנו ימים רבים במטבח הביתי.