פסק דין חריג וטעון קובע: הורות אינה ניתנת למיקור חוץ. גם לא בשם נכות, אהבה או רצון כן.
מדובר בפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שקיבל את בקשת היועצת המשפטית לממשלה והכריז על פעוטה בת שלוש כבת אימוץ כלפי שני הוריה הביולוגיים, חרף התנגדותם הנחרצת.
נקבע כי ההורים נעדרי מסוגלות הורית בהווה, ואין סיכוי ממשי לשיקומה של המסוגלות בעתיד הנראה לעין, גם אם תועמד להם עזרה חיצונית רחבה, לרבות מטפלת צמודה במשך 24 שעות ביממה.
פסק הדין ניתן על ידי השופטת אורית בן-דור ליבל ועסק בבקשה לפי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים – עילת חוסר מסוגלות הורית.
את פסק הדין פתחה השופטת במילים חדות: "מאחורי כותרת יבשה זו מסתתרת הוויה אנושית מורכבת… לא רק שפוסק בדיני נפשות ממש, אלא מתבקש הוא להטיל את הכבד שבעונשים – ניתוק מלא וסופי של הקשר בין הורים לבין ילדם".
האם, כבת 40, הינה מתמודדת נפש המאובחנת בסכיזופרניה ובאינטליגנציה גבולית, המוכרת למערכות הרווחה ובריאות הנפש מאז שנת 2004. שני ילדיה הבוגרים מנישואיה הקודמים הוצאו ממשמורתה כבר בינקותם וגדלו באומנת קרובים.
האב, בן 52, מוכר כנכה צה"ל בשיעור 51 אחוז בגין הפרעה נפשית קשה. הוא מאובחן כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית ופוסט־טראומה, עם היסטוריה של 18 אשפוזים פסיכיאטריים. הוא אינו עובד, מתקיים מקצבה של משרד הביטחון, ונזקק לסיוע אינטנסיבי לתפקוד יומיומי.
ההורים נישאו בשנת 2022 וחיו יחד בדיור מוגן של האב מטעם משרד הביטחון.
כבר סמוך ללידת הפעוטה התקבלו דיווחים חמורים מהצוות הרפואי בבית החולים, על טיפול לקוי, העדר יוזמה הורית, הזנחה סביבתית וחשש ממשי לשחרור הקטינה לבית ההורים.
האם לא טיפלה בפעוטה, לא קמה אליה בלילה והפגינה התנהגות לא מותאמת.
האב לא יזם מגע או טיפול.
לכן ננקט צו חירום, הקטינה הושארה באשפוז סוציאלי, לאחר מכן הועברה לאומנת חירום.
במהלך חייה הקצרים עברה הקטינה חמישה מעברים שונים: אשפוז, אומנת חירום, ניסיון אומנת קרובים, חזרה לאומנה, ולבסוף משפחה עם אופק אימוץ.
היועצת המשפטית לממשלה עתרה להכריז על הקטינה כבת אימוץ, בטענה שההורים אינם מסוגלים לדאוג לה כראוי, וגם בעתיד הנראה לעין לא צפוי שינוי, על אף סיוע להורים.
חוות דעת מומחה שמונה בתיק ניתנה ללא בדיקה ישירה של ההורים, לאחר שהם סירבו לתת הסכמה מדעת לבדיקה. לסירוב זה בית המשפט נתן משקל ראייתי משמעותי.
ההורים שיוצגו על ידי עו"ד ורדה ברכה שטיינברג ועו"ד יוסי נקר, טענו בין היתר כי כעניין של מדיניות ציבורית אין מקום להכריז על ילדיהם של נכי צה"ל כבני אימוץ, והמדינה מחויבת להעמיד להם מטפלת צמודה במשך 24 שעות ביממה.
טענה זו נדחתה באופן חד: "חוק האימוץ אינו מחריג אוכלוסיות או מגזרים… אין לפרשו באופן שונה ביחס לנכי צה"ל".
השופטת בן-דור ליבל הדגישה כי אהבת ההורים ורצונם לגדל את בתם אינה מוטלת בספק, אך אהבה זו אינה חזות הכול: "השאלה אינה אם ההורה רוצה לדאוג לקטין אלא אם הוא מסוגל לכך… המבחן הוא אובייקטיבי".
עוד נקבע, כי ההורים עצמם למעשה אינם חולקים על העדר מסוגלותם בהווה, ותולים את יהבם בסיוע עתידי חיצוני.
אחת הקביעות החזקות בפסק הדין עסקה בדרישת ההורים למטפלת צמודה: "למעשה המשיבים מבקשים לבצע 'מיקור חוץ' להורות שלהם עצמם… הורות אינה מתמצה באספקטים טכניים… אלא בזמינות נפשית, דמות התקשרות, חום ויציבות".
השופטת קבעה כי גם אם היה מוכח סיוע כזה, והוא לא הוכח, אין בו כדי לרפא העדר מסוגלות הורית נפשית.
בית המשפט נתן משקל מכריע למצבה של הקטינה: "מעברים תכופים והעדרה של דמות התקשרות משמעותית ובטוחה הם חוויה טראומתית… המחייבת לא רק דמות התקשרות בטוחה אלא גם תיקון".
נקבע כי הקטינה זקוקה להורות "הרבה מעל הממוצע", ליציבות, ולמסגרת שתאפשר שיקום רגשי והתפתחות בריאה.
פרטים וסיפורים נוספים – במדור משפחה >>
המלצה על עורכי דין לענייני משפחה >>
בסופו של דבר כאמור, הקטינה הוכרזה כבת אימוץ כלפי שני הוריה. עם זאת נקבע צמצום תוצאות האימוץ. כלומר: יישמר קשר מצומצם של שני מפגשים בשנה בין ההורים לילדה, בליווי ופיקוח, ובכפוף לאיזון נפשי מוכח של ההורים.
"מודעת אני לכך שהתוצאה קשה ביותר עבור ההורים… אך טובת הקטינה מחייבת זאת", סיכמה השופטת.
הערה: זהו פסק דין אמיץ וכואב, שמזכיר אמת פשוטה אך לא נוחה: הורות אינה זכות מוחלטת, אלא אחריות מתמשכת. כאשר אין יכולת – גם אהבה, נסיבות חיים קשות או תרומה למדינה – אינן גוברות על טובת הילד.
הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
