באילת נפתח כנס החורף "פסגת המשפט" של מחוז דרום בלשכת עורכי הדין (5 פברואר), שפרק מרכזי בו הוקדש להנצחת השופט בני שגיא, נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע שנהרג בתאונה בדיוק לפני 30 יום.
עם פתיחת הכנס נאם בפני המשתתפים גילי שגיא, בנו של השופט המנוח.
אתר "פוסטה" מביא כאן את דבריו המרגשים במלואם.
"אבקש להודות לנשיא בית המשפט, למנהל בתי המשפט על הליווי והתמיכה, ללשכת עורכי הדין מחוז דרום ולעומד בראשה על הארגון והיוזמה של הכנס.
לזכרו של אבי.
"כששאלו אם אני מוכן לתחום את המושב היתה לי תחושה שאני חייב להסכים.
כולם דיברו על השופט הגדול המפשר העילוי.
דיברו על מנהיג.
מנהל בחסד.
דמות מובילה.
על האיש שעל כתפיו הצנועות אך לא הצנומות הונח כל-כך הרבה.
"מילים גדולות שנאמרו מפיהם של אנשים גדולים.
ואני, גילי, רק ילד. בחור צעיר שחזר לא מזמן מטיול אחרי צבא ואיבד את אביו האהוב בגיל 23.
"חלק מהאנשים המדהימים שפה, זכו לראות אותו מפעיל את הקסמים שלו בגישורים בלתי אפשריים.
לראות אותו לוקח שני צדדים, מציע להם את נקודת המבט הייחודית שלו מהסתכלות על המציאות, להביא לעמק השווה, תוך חיסכון זמן ומשאבים רבים למערכת ואיפשרו התחלה של תהליך החלמה לקרבנות העבירה.
"אבא שלי תמיד דיבר על הגישורים עם אור בעיניים. זאת היתה שליחותו בעולם.
במדינה בה הקיטוב והפילוג מחמירים מיום ליום, בה הצניעות נתפסת כחוסר ביטחון, רברבנות כעוצמה, במדינה בה פשרה לעיתים נחשבת כמילה גסה, אבי היה יוצא הדופן.
"ממרום ה-1.96 שלו, הוא נישא מעל כולם ללא גרם של התנשאות.
אבי הסתכל לכל אחד בגובה העיניים, והביא לסופם של סכסוכים של שנים. בעבודה קשה, במחויבות ומסירות אין קץ, במקצועיות אדירה. ובעיקר, בשקט ובצניעות.
"אבי לא ידע לקבל מחמאות. בכל פעם שביקרתי אותו בבית המשפט בבאר-שבע, בתל-אביב, הוא הכיר אותי לאנשים סביבו.
תמיד כולם סיפרו עליו בכזאת התרגשות והחמיאו לו מולי. אמרו כמה שהוא איש גדול, כמה שהוא שופט בחסד עליון ומנהל מדהים.
על איך שהוא מתייחס לעורכי הדין. לקלדניות. למאבטחים. ובעצם לכל עובדי המערכת. תמיד נותן לכולם את הכבוד המקסימלי וגורם להם להרגיש שהם מרכז העולם באותו הרגע.
"הוא, בכל פעם מחדש, היה מסיט מבטו עם חצי חיוך מבויש. סירב לייחס את המחמאות לעצמו. ועל הישגיו תמיד דיבר בלשון רבים.
עם זאת, הוא מעולם לא האשים אף אחד אחר בדברים תחת אחריותו. היה ברור, שידו בכל ויד כל בו.
ועדיין, הגיע כל בוקר לעבודה בידיעה שהוא שחקן קבוצתי וימלא כל תפקיד שהמערכת תצטרך ממנו.
"אבי היה בן-אדם הכי נוכח וטוטאלי שיצא לי לראות. הוא היה מאה אחוז מהזמן מאה אחוז מהמקום שהוא היה בו.
כשהיה בכובע המגשר, הוא היה כל כולו בגישור. מכיר את התיק על בוריו ויודע להוביל את הצדדים להסכמה, צעד אחר צעד.
"כשהיה שופט, היה מצד אחד קשוח ואסרטיבי. מנגד, קשוב ורגיש לצדדים תוך קבלת החלטות רגישה לנסיבות ודבקות באמת ובצדק.
כשהיה מנהל, התייחס לאנשיו ולמשימותיו בחרדת קודש. הקשיב לכל מי שרצה לדבר עמו וידע להוביל ביד רמה באהבה והתמסרות שאין כמותה את המסגרות שלו.
"אני משוכנע, שאת כל זאת ידעתם או שיערתם, אך אני מתאר שמעטים האנשים שיודעים איך הוא היה בבית.
"כשהייתי שומע אופנוע מתקרב לחניה כמו קול המכריז על הגעת אבא הביתה, התמלאתי שמחה והתרגשות. נכנס הביתה עם מעיל האופנוע והקסדה ביד, מחבק אותי ואת אחיי, מנשק את אימא. מוריד את המעיל.
"סליחה. הוא היה נכנס למטבח וישר מפנק אותנו עם איזה סטייק שווה שהוא קנה בדרך הביתה.
הוא הקשיב לאיך עבר עלינו היום וסיפר לנו באהלן-אהלן על נער שהיה אמור ללכת לכלא לחמש שנים ובמקום זאת – הוא שלח אותו לשיקום.
"בימי שישי בבוקר היה לי ברור שאני לא הולך לים ולא נפגש עם חברים לקפה. כי אבא שלי ב-11:00 מתחיל לבשל ואני לא רוצה לפספס את המופע של השבוע.
כשהוא בישל, הוא היה מאה אחוז בבישול. מעמיד סירים בקצב מסחרר. ותוך שעתיים היתה עומדת ארוחה לשלושים אנשים, כאשר כל הכלים שטופים והמטבח כבר חזר לקדמותו.
אבא אפילו לא נתן לאף אחד אחר לעשות כלים בסוף הארוחה. זאת התרפיה שלי, אמר.
"כשהוא צחק, היה לו את הצחוק הכי גדול בעולם. היה מתחיל להאדים, לדמוע ולהשתנק. כל החדר היה נדבק בצחוק הזה ולא משנה הסיבה שהתחיל.
בסוף, אבי כל כך אהב את החיים. אהב לקום כל בוקר לצד אמי, אהב ללבוש את מעיל האופנוע ולנסוע לעבודה, אהב לפשוט את המעיל וללבוש את הגלימה.
אהב את הפגישות.
את הדיונים.
לכתוב.
את הקפה במשרד.
את הצחוקים בהפסקת הצהריים.
והוא אהב ללבוש שוב את מעיל האופנוע ולנסוע הביתה ולחזור לחיק משפחתנו.
"הוא אהב את חבריו.
אהב לבשל.
אהב לראות אותנו נהנים.
אהב לצחוק ולהצחיק אותנו.
אבי, פשוט אהב להיות אבא שלי.
גם אני אהבתי את אבא שלי. אני עדיין אוהב את אבא שלי.
"לא הכרתי מישהו בכל החיים שלי, שלא אהב אותו באמת. הייתם מנחשים שחוץ מאלה שהכניס לכלא, גם אלה הגיעו לנחם אותנו בשבעה?
"כפי שאמרתי בהתחלה, לא היה לי ברור מה אני צריך להגיד במעמד הזה.
כשאני מקריא את השורות האלה, אשמח לנצל את ההזדמנות כדי לאחל לכם כמה דברים.
"אני מאחל לכם את הענווה שהייתה לאבא שלי להבין שהוא חלק ממשהו גדול יותר.
אני מאחל לכם את היכולת לקחת יוזמה, כפי שעשה בכל הזדמנות שהיתה לו.
"אני מאחל לכם את היכולת להבחין בין עיקר לטפל, הן בחייכם המקצועיים והן באישיים.
אני מאחל לכם להיות קשובים לסביבה שלכם כמו אבא שלי ולדעת לזהות מה אנשים סביבכם צריכים.
"אני מאחל את היכולת להסתכל לכל אדם בעיניים והיכולת לקרב לבבות.
אני מאחל לכם, לחיות את החיים שלכם באותה עצמה, אותה תשוקה ואהבה שאבא שלי חי אותם. מהרגע הראשון, ועד האחרון.
"אני מודה לכולכם על ההשתתפות בפאנל ובכנס, ומקווה שלאחריו תצאו עם קצת יותר הבנה, מי היה האיש הגדול הזה.
"אבא שלי השאיר בעולם הרבה מאוד צדק והרבה מאוד אהבה.
אני מקווה שנצליח להמשיך קצת משניהם.
תודה רבה".
