יום רביעי, בית משפט המחוזי מרכז בלוד. זו שעתן של עתירות האסירים להישמע. העותרים שונים, המשיבה היא אחת – מדינת ישראל, שירות בתי הסוהר.
ברוח התקופה והמגפה, העותרים אינם מובאים מבתי הסוהר. החלק העליון של גופם מצולם על פני אקרן רחב המוצב באולם המשפט. בעזרתו הם רואים ושומעים, ולעיתים גם נשמעים. כבודו התורן, השופט עידו דרויאן שולח בהם מבט, והם בוהים בו. אגב, הסדר המסורתי באולם אינו משתנה, במרכז השופט, בצד שמאל מולו נציגות המחלקה המשפטית של שירות הסורגים, ומימין עורכי הדין הקרקרנים של העותרים.
ברקע, איש שב"ס במדים, שתפקידו להתקשר לכלא בו מוחזק העותר ולהורות על הצבתו מול המצלמה, שם.
כעקרון מתנהלים הדברים בנחת. העתירות נשמעות על דרך של טענות הסנגור, תשובת קטגורי השב"ס, התערבות כבודו לסירוגין, וקודם למתן החלטה יינתן גם לעותר עצמו לומר את מה שלדעתו חשוב או מה שנדמה לו כי בא כוחו שכח לומר.
העתירות עוסקות בתנאי החזקת האסירים, באי קיום זכויותיהם, בהתנהגות מפלה או שרירותית של רשות הכלא. באותו יום רביעי, כשאני רבוץ על ספסל העץ הקשה המעביר תחושה של אי נוחות קשה לגוף, ובעיקר לישבן, אני ממתין לתור של עתירת מרשי להישמע, ובינתיים אני כורה אוזן למתרחש באולם ובעיקר לנושא הנעתר.
ככל שעובר ונוקף לו הזמן, אני שם לב כי נושא העתירות הוא כמעט אחיד, מתן או אי מתן טיפול רפואי לאסירים. כולל טיפול במסגרת שב"ס או של מוסדות רפואיים אחרים חיצוניים להן נזקק אסיר מפאת מצבו הרפואי. כנ"ל גם במתן תרופות המסייעות הן לריפוי האסיר או לחיזוק גופו ולתפקודו.
כשועל רב שנים במערכת בתי המשפט כולל הערכאה שבפניה נשמעים עתירות אלו, איני מתקשה לקבוע כי "עתירות רפואיות" אלו הן גורם חדש בכמותו, לנוכח מחדלי מערכת שב"ס והסבל של החולים המסורגים.
בעבר היו נשמעות פה ושם עתירות שכאלו אך הן לא הפכו לשיטפון, והן גם לא היו נושא כה שכיח ורב סבל. אסיר שנזקק בעבר לטיפול רפואי היה פונה בדרך כלל לחובש או לרופא הכלא והיה מטופל, במידה זו או אחרת של הצלחה. כיום, כך התגבשה אצלי המסקנה לאחר שמיעתן של כחצי תריסר עתירות שכאלו ביום דיונים אחד, המצב הוא שאם אין לאסיר סנגור הנלחם למען הענקת זכות אלמנטרית של אבחון וטיפול רפואי, ומתן תרופות מתאימות למחלתו, כי אז קלושים סיכויו לקבל טיפול מהסוג שכל אזרח מקבל מקופות החולים והמרכזים הרפואיים ברחבי המדינה, עם כל הכבוד לכל תחלואיה של מערכת הבריאות הנהדרת שלנו.
בעודו סובל וממתין דואגים בשב"ס להעביר לאסיר מסרים מתחמקים יצירתיים, והתירוצים לא חסרים. "התרופה לה אתה נזקק אינה קיימת"; "קיימת תרופה חלופית שאינה מתאימה לסובל"; "לתור לרופא מומחה חיצוני עליך להמתין לעיתים שבועות ויותר"; ככה עד שיתמזל מזלו ויטופל, או עד שיקרוס על רצפת התא מתפתל מכאבים, נטול הכרה ומפרכס, לעיתים עד שהאסיר יגיע למצב קטטוני בו יגרם לגופו נזק שאינו ניתן לתיקון ולעיתים אף יגרום לו לנכות, לחוסר תפקוד או חלילה למותו.
זכור לי היטב אסיר שלקה בשטף דם במוחו בהיותו בכלא במרכז, ועד שהועבר לבית החולים חלפו כשלושה ימים ומשהגיע נפטר. מדינת שב"ס שילמה פיצוי ליורשים שקברו אותו.
שב"ס אינו מפרסם את מספרם של אסירים שהפכו במסגרתו לחולים כרוניים או לנכים, גם לא את מספר האסירים שנפטרו במהלך ריצוי עונשם, ובגין מה.
ריבוי העתירות בנושאים רפואיים עד כדי הפיכתם לנושא המרכזי שנידון באותו יום מעיד רק על דבר אחד. התרופפות יכולתו ורצונו של שב"ס להגיע למצב של הענקת טיפול רפואי נאות. זו הדרך הפשוטה לפשיטת רגל בנושא אקוטי ואנושי זה.
אני מושך אל מחוץ האולם סנגור המרבה להופיע בעתירות אלו ושואל אותו מה קורה. תשובתו הנחרצת מיידית, "אסיר שאין לו סנגור שילחם עבורו על מתן זכות אלמנטרית זו סיכויו לקבל טיפול רפואי נאות במסגרת שהייתו בכלא קלושים".
ובכן, אני שואל.
"ובכן מה", הוא משיב, "יש לסובל עורך דין לוחצני ולוחמני יקבל טיפול. אין לו? ימתין או שייאנח לשווא".
תרופות חיצוניות – יוק
הדבר הפך לחלק מהדברים בהם אנו מטפלים. חובש בכלא יש, רופא גם כן, תיק רפואי מושלם פחות או יותר קיים. תרופות, חלקן בהישג יד ובחלקן לא. והראיה, את שלב א' של מגפת הקורונה שב"ס עברו בהצטיינות יתרה, וטובים לעניין זה דברי שופטי בג"צ מחודש אפריל בעתירה של לשכת עורכי הדין.
מה חסר לטיפול בחולים בשאר הזמן? רצון. אנושיות אצל חלק מהסוהרים ואנשי הצוות הרפואי, גמישות, טוב שכל ומחשבה, איך לפתור את הבעיה הרפואית שנוצרה לאסיר.
שב"ס אינו אוהב שתוכנסנה "תרופות חיצוניות" טובות ומועילות. אלו קיימות בחוץ, ובני משפחה מוכנים לעשות הכל על מנת להכניס אותן – החל מקבלת המרשם מרופא מוכר, דרך קנייתן, הבאתן לכלא לצורך בדיקתן. מי יודע אולי התרופה אינה תרופה אלא פצצת אטום או כלי נשק או סם מסוכן. חוץ מזה, הכנסת תרופה מועילה מעידה על כך שלשירות בתי הסוהר אין תרופה מתאימה לטיפול באסיר החולה, ומי יודה בכך? שב"ס? לא ולא!
הוצאת אסיר לטיפול רפואי מחוץ לכלא היא יקרה. נגזרת מתקציב שב"ס אשר כרוכה בהסעתו ובליוויו על ידי סוהרים. משתדלים מאוד למנוע, לדחות כמה שאפשר.
קיים גם המחדל האנושי, הסוהר שכח לרשום או להודיע על מועד הבדיקה או על הטיפול שנקבע, וכיוצא באלו טעויות שכיחות בממלכת שב"ס, ממלכה המשופעת בתקציב אדיר ובסוהרים שחלק מהם "סובלים" מאבטלה סמויה בתמורה למשכורות נאות.
נחזור לאולמו של השופט דרויאן. הוא מקשיב באורך רוח. גם כמו עורכי הדין של הסנגוריה, גם כבודו הפך עם הזמן במחוזי מרכז ל"חצי רופא". באולמו נרכשת בקיאות במונחים רפואיים, בסוגי מחלות ובשמות של תרופות שונות. עורכות הדין של התביעה מתפתלות לא פעם במתן הסברים מגומגמים, לנוכח המסמכים שנעדרים מהתיק למרות שהיו אמורים להיות בו, דומני שגם הן אינן רוות נחת מהתנהלות המערכת.
וכבודו? הוא מנסה לסייע, להורות על הקדמת טיפולים ומתן תרופות מועילות, והחלטותיו בדרך כלל מקוימות. איש מאנשי השב"ס אינו רוצה להינזף על ידי בית המשפט, זה לא יועיל לשירותו ולקידומו, ובמקרים קיצוניים עשוי לעלות לו במשרתו.
לו היתה נערכת עבודת מחקר רצינית, אוביקטיבית, אקדמית, ביקורתית, בנושא הטיפול הרפואי שאסירי שב"ס מקבלים, היתה מתחוללת להערכתי רעידת אדמה לנוכח חשיפת הקיים שלא מפורסם. שב"ס ממש אינו חפץ בכך, ואת שאר רשויות המדינה הנושא לא מעניין.
והאסירים? החולים שבהם פשוט סובלים ומי שידו משגת "מעמיד" עורך דין שילחם על מה שמגיע לו, אבל אנה אנו באים?!
עורך דין מבריק ביותר בעל לב גדול וים נתינה אין סופית של איש של חסד מנחם יש המון רגש בפוס הזה מברך אותך יום יום 🙏💖
השבס הורג אסירים חולים לא מטפל לא נטזר גם עטירה לא עוזרת חייב להקים ועדת בדיקה שתעלה את הגועל נפש שבשבס אסיר עד שלא מת לא יטפלו בו
נראה לי שהם מקבלים טיפול הרבה יותר טוב ממה שמקבלים ניצולי השואה חיילים וכוו… ולא מגיע להם
חבורה של רצידביסטים שאתם עושים מהם חסידי אומות עולם
יש אוטיסט בכלא יותר משלוש שנים שעדיין לא נקבעו תנאי כליאתו על ידי רופאים מומחים לכליאתו. שב"ס ובימ"ש גוררים עתירותיו שנים! הוא סובל, בוכה, ולא יכול לשאת את הסבל. סוהר גרם לנזק בכף ידו, ובגלל בעיות סנסוריות שלו הוא סובל ללא פיתרון. תפתחו וועדות חקירה במידית על מה שמתנהל בכלא. כולם עוצמים עיניים. ביזיון לכולם