"כ-16 שנים שירת הנאשם, סגן-אלוף דן שרוני, בשירות קבע בצה"ל. לאורך מחצית מתקופה זו חי חיים כפולים. שמונה שנים בהן ניהל, לכאורה, אורח חיים נורמטיבי כאיש משפחה וכמפקד בצה"ל ובה בעת – ניצל את מעמדו, את כוחו ואת קשרי האמון והחברות שבנה, על מנת לבזות עשרות נפגעות עבירה, לחדור לפרטיותן ולפגוע בכבודן בשל מניע מיני".
כך פתח בית הדין הצבאי בבית-ליד את גזר הדין נגד מפקד בית הספר לנהיגה בבה"ד 6 בצריפין, סא"ל דן שרוני, הקצין הבכיר ביותר שהורשע בצילום סתר של עשרות חיילות וקצינות בעירום במגוריהן בבסיס.
במשך שמונה שנים הציב שרוני מצלמות נסתרות בחדרי מגורים של קצינות וחיילות בבסיסים בהם שירת.
הרכב השופטים – אל"מ טלי פריד, אל"מ ענת כרמלי וסא"ל חיים בלילטי – המשילו את מעשיו של שרוני למבצע צבאי: "לאורך שמונה שנים המשיך הנאשם לרכוש ולהצטייד באמצעי צילום רבים; אסף מידע על חיילות ומיקום לינתן; תכנן הזדמנויות לצילומי סתר; עסק בהצבת אמצעי התיעוד ויצר אלפי קבצים של תיעודי עירום; תייק את החומרים באופן שיטתי ובקפדנות, שהיא חולנית ומחליאה גם יחד", כתבו השופטים. "כל אחד מהשלבים היה כרוך בתכנון ובתחכום עברייני, המתבטא בטכנולוגיה ומניפולציות".
למעלה מ-40 נפגעות עבירה בפרשה, רובן חיילות וקצינות. רבות מהן תיארו אותו כמי שהיה "מפקד קרוב ואהוד, קשוב, אכפתי". בדיעבד הן גילו שזו היתה רק טקטיקה שלו לזכות באמונן, כדי ליצור לעצמו הזדמנויות להתקין אמצעי צילום בחדריהן, כאובייקטים לסיפוק צרכיו.
השופטים כתבו: "באופן חולני, הנאשם תיעד בעירום דוקא חיילות וקצינות שהיו עמו בקשר אישי וביחסי קרבה… הוא טיפח קשרי עבודה וחברות קרובים עם נפגעות העבירה, ובתוך מערכות היחסים הללו טווה רשת של שקרים ומניפולציות".
עם הזמן סא"ל שרוני פיתח סיפורי כיסוי רבים שיצרו לו הזדמנויות למימוש התוכנית העבריינית.
הוא התנדב "להתקין טלוויזיות" בחדרי הסגל של קצינות ונגדות, והתנדב "להתקין וילונות" בחדרים.
חיילות אחרות הוא שיתף בתוכנית "למיגור מכת גניבות בבסיס" וביקש להתקין בחדרן כביכול "מלכודות פיתוי" – רמקול ומטען שיכילו "צ'יפ מעקב שישמש לתפיסת גנבים".
אחת החיילות תיארה כיצד שרוני בערמומיות רבה "התלבט לנגד עיניה היכן להציב הרמקול ומטען בחדר" וביקש לדעת איזו חיילת ישנה בכל מיטה, כדי לבחור את המיקום המדויק לחבר מטען ובו מצלמה נסתרת לשקע.
שרוני בנה יחסי אמון, ובשל כך חיילות וחניכות בקורסים עליהם פיקד לא חשדו בכוונותיו. לאחת החיילות הוא הציע לשהות בחדרו בבידוד בתקופת הקורונה, והנחה אותה "לא להוציא שום מכשיר מהשקעים בחדר".
אחרת, שהיתה חניכה שלו בקורס נהיגה, סיפרה כי שיתפה אותו בבעיות ת"ש אישיות, והוא הציע לה עזרה במציאת פתרון דיור. אחרי שהתקרב אליה, התקין בחדרה את "מלכודת הגנבים" ואף הציע לה שתמסור לו את הטלפון האישי ומחשב, כדי שיתקין בהם כביכול אפליקציה "לשיתוף תכנים מקצועיים בענן". מאוחר יותר, גילתה החיילת כי המפקד חיפש והעתיק מהמכשירים שלה תמונות אינטימיות.
"הנאשם לא בחל בניצול שליטתו במרחב הצבאי ולא נרתע משימוש בסמכויותיו כמפקד כדי להקל על ביצוע העבירות", נכתב בגזר הדין. "לנאשם כמפקד היה המידע הרלוונטי על מרבית קרבנותיו, הוא אחז בידו שליטה פיקודית ולוגיסטית על סביבת השירות שאפשרה לו לייצר הזדמנויות לצילומי הסתר – מכוח אחריותו לתנועות חיילים, למשימות, למשרדים, לחדרי מגורים, לחדרי בידוד ועוד… כל מהלך תוכנן היטב, לא היה דבר אקראי או מקרי – בבחירת המקומות, בבחירת הזמנים או בבחירת הקרבנות".
משפט אחד מסמר שיער
מכל צילומי הגלם שערך, שרוני זיקק את הקטעים המכילים עירום, תייק אלפי קבצים בתיקיות, שמר צילומי מסך, יצר הדבקי תמונות עירום – קולאז' של מספר חיילות, ואת הכל ארגן בקפדנות ושמר בהתקנים ניידים ובכונן קשיח, על פי שמותיהן של נפגעות העבירה, מועדים ויחידות.
"באופן חולני, הנאשם תיעד בעירום דווקא את אלו שהיו עמו בקשר אישי וביחסי קרבה", הזדעזעו השופטים. "הקו המנחה בבחירת התמונות הוא בעיקר של נשים מוכרות וקרובות לנאשם, אשר תועדו בעירום מלא או חלקי, או בלבוש חושפני".
סא"ל שרוני נשאל במהלך עדותו במשפט על המניע שלו ליצור לעצמו עולם פורנו פרטי מתיעודים שיצר ואסף. מדוע שקד כל כך על "יצירה אישית", פגע בחיילותיו באופן מזוויע וסיכן את עצמו ועתידו, כאשר העולם הדיגיטלי מלא בפורנו מכל עבר. הוא הסביר הכל במשפט אחד מסמר שיער: "לנשים מוכרות שנראות ממש טוב, יש ערך יותר גבוה מפורנו של נשים שאני לא מכיר".
וכך, מגוון הפגיעות שביצע והתגלה בתיעודים השמורים אצלו כמעט אינסופי: נפגעת עבירה אחת צולמה ישנה תוך שהנאשם קרוב אליה עם איבר מין חשוף. אחרת צולמה מתרחצת דרך חור מנעול במקלחת במכשיר טלפון נייד. עוד נפגעת צולמה תחת חצאיתה בעת מפגש משותף.
את רוב הצילומים עשה שרוני בבסיס, אבל ביצע תיעודים גם מחוצה לו. באחת הפעמים הרהיב עוז – וידידתו סיפרה כיצד הוא ניצל את הצעתה להתקלח ולנוח בביתה, והתקין מצלמות כדי לתעדה בביתה-מבצרה.
מהתצהירים שמסרו נפגעות העבירה ניתן ללמוד על תגובות של טראומה ואובדן אמון במערכת הצבאית. כאשר חוקרי מצ"ח הציגו לנפגעות סרטונים בהן תועדו בידי סא"ל שרוני, הן הגיבו בתדהמה. היו קצינות שביקשו לא להמשיך בשירות הקבע. אחרות, שסיימו כבר את שירותן אך זומנו למילואים, ביקשו לא לישון בבסיס.
אחת הקצינות כתבה בתצהיר: "הבסיס הצבאי היווה עבורי את המקום המוגן ביותר.. התנהלותו של שרוני, מפקד בכיר בצה"ל, ערערה את תחושת האמון הבסיסית שלי במפקדים ובאנשי צבא בכלל".
נפגעות אחרות תיארו מחשבות המלוות אותן כעת על צילומי סתר בכל סיטואציה יומיומית ובכל מקום, "איך עכשיו אלך לשירותים ציבוריים, איך אלך לבית מלון ואדע שלא מצלמים אותי שם? אי אפשר לסמוך על אף אחד". תחושות של היעדר שליטה.
נפגעת אחרת כתבה בתצהירה כי מדובר במעשה אונס לכל דבר: "אני מרגישה שחיללו את כבודי, את גופי, את הנפש, כולי".
אחרות הביעו תדהמה בשל הפער הבלתי נתפס, בין האדם והמפקד שהכירו וחשו קרובות אליו, לבין האדם שהתגלה. אחת סיפרה שהתקשתה להאמין ששרוני עשה זאת, מאחר והיא מכירה אותו כהוגן ואמין. היא איבדה אמון באנשים.
עוד נפגעת עבירה תיארה אותו כאדם חכם ומחושב המתכנן את צעדיו קדימה, על פי היכרות ארוכת שנים. היא העידה כיצד נחקק בזכרונה קטע מצולם מתיעוד הסתר שהוצג לה במצ"ח, ובו נצפה שרוני מחזיק מצלמה, צועד איתה לכיוון חדר מקלחת, מתקין אותה, בוחן היטב את זווית הצילום ופרצופו נראה כמי שמרוצה מעצמו וממעשיו.
נפגעת עבירה אחרת שהכירה את העיסוק המתמיד של הנאשם באביזרים טכנולוגיים, לא הופתעה שהסרטונים נשמרו בתיקיות מסודרות היטב, "כיאה לאדם מאורגן וקפדן שכמותו".
"לא חשבתי שיתפסו אותי בחיים"
לאחר ניהול הוכחות ושמיעת עדויות רבות הורשע שרוני ב-23 עבירות של מעשים מגונים, 39 עבירות של פגיעה בפרטיות ושלוש עבירות של חדירה לחומר מחשב, כנגד יותר מ-40 מתלוננות.
שרוני, שיוצג על ידי עו"ד עדי אייזנר, בחר בדברו האחרון לשופטים לספר באריכות על הסבל שהוא עצמו עובר, והמחירים האישיים ששילם: קשיי המעצר והחקירה, ניתוק מילדיו, הליכי הגירושים מאשתו, הבושה הגדולה הכרוכה בפרסום הפרשה, הצעקות שספג במהלך הדיונים, היחס הקשה שקיבל בתקופת כליאתו.
מאחר שלא היו אנשי צבא שהסכימו להעיד להגנתו כעדי אופי, שרוני העיד על עצמו וטען כי לאורך שנותיו פיקד על מאות חיילים וקצינים, "הצטיין כקצין וכמפקד מקצועי, ושמו הלך לפניו כמפקד מסור ודואג".
הוא טען כי עם רבות מהמתלוננות היה לו קשר של "חברות עמוקה", והאמין כי לא פגע בהן כי לא היו מודעות לכל העניין "האישי שלו", ומשום ששמר את החומרים אצלו, ולא הפיץ אותם. "לא חשבתי שיתפסו אותי בחיים", אמר.
בית הדין הצבאי דחה את טענתו כי לא היה לו מניע מיני, ואמירותיו כי פעמים מעטות צפה בתכני העירום.
בהערכת המסוכנות המינית הקלינית שבוצעה על ידי קרימינולוגית מומחית, נקבע כי לנאשם "סטייה מינית מסוג מציצנות עם מאפייני אישיות כפייתיים ונרקיסיסטיים", ומעשיו בוצעו על רקע קיומו של "דחף מיני סוטה עז", בעוד הנאשם ממזער את החלקים הנצלניים במעשיו. הדברים נמשכו שנים, עד שנתפס.
בית הדין הצבאי סיכם בפסק הדין: "החשש מפני פגיעה בפרטיות ובצנעת הפרט במחנות צה"ל, הלך וגבר לאורך השנים נוכח זמינות האמצעים".
בית הדין הביע חשש מהפגיעה באמון בצה"ל, כארגון אשר יכול להבטיח למשרתיו הגנה, ומהפגיעה ובדמות המפקד בצה"ל נוכח מעמדו של הנאשם כקצין הנושא דרגת סגן אלוף.
השופטים הזכירו את דבריו האלמותיים של דוד בן גוריון: "אם המפקדים יעוררו את האמון, את האהבה, את הדבקות בחיילים שלהם, תדע כל אם עבריה שמסרה גורל חיי בנה לידי מפקדים ראויים לכך".
"דבריו של בן גוריון כוונו… לדרישות היתר הערכיות, האתיות, האנושיות והחינוכיות המצופות מן הקצין… המפקד הוא צה"ל וצה"ל הוא המפקד", כתבו השופטים. "הנאשם ניצל את המערכת הצבאית, רמס את הערכים עד עפר, פגע פגיעה קשה בקורבנותיו, מעל באמון שנתנו בו כמפקד וכאדם, ערער את אמונם של משרתים ומשרתות בארגון, טלטל את שגרת העשייה ביחידות בהן שירת…".
השופטים גזרו על הנאשם 80 חודשי מאסר (שש שנים ועוד שמונה חודשים) ותשלום פיצויים כולל של 312 אלף שקל לנפגעות העבירה, בעוד תלויות נגדו עוד תביעות אזרחיות. כמו כן הוא הורד לדרגת טוראי ואיבד את הזכויות הפנסיוניות על כל המשמעויות הכלכליות הנגזרות מכך.
הפרקליטות הצבאית יוצגה בתיק על ידי רס"ן גלי קטלן.
מיגור התופעה הבזויה
עו"ד אורית חיון ועו"ד דין כוכבי ממשרדה המייצגים מספר חיילות מנפגעותיו של שרוני מסרו: "גזר הדין מהווה סגירת מעגל עבור החיילות הצעירות אותן אנו מייצגים. יום שחור אחד הן קיבלו טלפון ממצ"ח, שבישר להן שצולמו בסתר בעירום על ידי מפקדן הנערץ. מאז, חלפו שנים, ובכל פעם שהתקיים דיון הן חזרו לרגעי ההשפלה והתופת שחוו מאז. הן איבדו את האמון ותחושת הבטחון, וכל הזמן חיות בתחושה שמישהו מסתכל עליהן ברגעים הכי אינטימיים".
"גזר הדין לא מהווה פיצוי עבור נפשן שנפגעה, אך מהווה חיזוק לכך כי מעשים אלו יש להוקיע, ונוסך בהן מעט תקוה שיהיה בו כדי להרתיע אחרים, ובכך שהיו אמיצות ועברו תהליך ארוך וקשה, הן סייעו למיגור התופעה הבזויה. האחריות לא מוטלת רק על כתפיו של הנאשם, אלא המערכת הצבאית כולה צריכה לשאת באחריות המלאה לעתידן ולהפיק את הלקחים הראויים", אמרו עורכי הדין וכוכבי.
