הצדדים, הורים לשניים שכיום בגירים (בת 23 נשואה ובן 20 הלומד בישיבה), התגרשו לפני 16 שנים. בטרם התגרשו – נחתם ביניהם הסכם גירושין.
האישה תבעה גירושין בטענה שהבעל לוקה בנפשו. כחצי שנה לאחר שנישאו, הבחינה בהתנהגות מוזרה ומצבי רוח מתחלפים, שכללו לעיתים אלימות מילולית וקניות מופרזות של בגדים (עבור עצמו). מצבו של הבעל הלך והחמיר, הוא טופל אצל מומחים במחלות נפש ונטל תרופות המיועדות לחולי מאניה דיפרסיה ונוגדות דיכאון. האישה הייתה המפרנסת העיקרית, ואף ניהלה את כל ענייני הבית.
האישה סיפרה, כי כשהיו נשואים שהו עם הילדים בביקור בארצות הברית אצל הוריה. הבעל לא נטל את התרופות והגיע להתמוטטות נפשית, התהלך ללא בגדים וניסה להתאבד. במשך כשבועיים אושפז בבית חולים ובהמשך שכב בבית הורי האישה כחצי שנה, לאור האיסור שהטילו עליו הרופאים לטוס לארץ.
עם התייצבות מצבו, הבעל טס לישראל ולא יצר כל קשר עם אשתו וילדיו. לאחר כשנה ויותר של חוסר תקשורת, תבעה האישה גירושין בבית הדין הרבני.
הסכם הגירושין
לאחר מספר דיונים נעשה ניסיון גישור באמצעות דיין בית הדין, שכתב בכתב ידו עקרונות להסכם גירושין:
- הצדדים יתגרשו
- האישה מוותרת על כתובתה
- האב יהיה פטור מתשלום מזונות הילדים
- מחצית שכירות הדירה תהיה לטובת המזונות
- אם תאושר לאב קצבת נכות – היא תהיה לטובת המזונות.
- האב יהיה זכאי לראות את הילדים פעמיים בשנה
- דירת הצדדים תימכר רק כאשר הילד הקטן יגיע לגיל 18 (תמורתה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים).
נקבע שהצדדים יבואו לדיון נוסף ביום למחרת לצורך סיום ההליך. ב"כ הבעל החתים את האישה על הסכם גירושין, שהתיימר להיות על פי "העקרונות להסכם גירושין" שנרשמו על ידי הדיין יום לפני כן והציג אותו לדיינים. ההסכם אושר וסודר גט לאלתר.
התברר, כי ההסכם היה שונה לחלוטין מההסכם שנוסח יום לפני כן: לפי ההסכם שניסח ב"כ הבעל, על האם להביא את הילדים לארץ בכל חג פסח ובכל חג סוכות, שלושה ימים לפני החג למשך שבועיים ועל חשבונה; להבטחת קיום ביקורי הילדים – תחתום האם על יפוי כח בלתי חוזר לטובת עו"ד אהרן בניסטי, לצורך העברת מחצית הדירה הרשומה על שמה לידי האב ללא כל תמורה, וזאת במקרה שהילדים לא יגיעו לאחד מהביקורים הנ"ל, מכל סיבה שהיא, גם אם הילדים יסרבו להגיע לביקור וזאת עד הגיעם לגיל 13 שנים; על כל ביקור ילדים אשר יבוטל ללא סיבה – תשלם האם פיצוי לאב בסך של 5,000 דולר.
האם מתחייבת לא לתבוע את האב בכל הליך שהוא בכל ערכאה שהיא בארה"ב ולא להוציא צו עיכוב יציאה כנגדו – לא בארה"ב ולא בישראל. אם תפר האם סעיף זה, היא תשלם היא לאב סכום של מיליון דולר(!) כדמי נזק מוערכים וקבועים מראש, וכן שכר טירחת עורך הדין בסך של מיליון דולר!
הסכם עושק וחריג
כעבור שנים ולאחר שהילדים גדלו, פנה האב לבית הדין הרבני בתל אביב בטענה ש"הפריעו לו" לראות את הילדים וביקש להפעיל את הסנקציות כנגד האם. בית הדין מנע את העושק והעוול שבהסכם הגירושין, שעליו נאלצה האישה לחתום והגיע למסקנה: "הסכם הגירושין הוא הסכם חריג מאד, מקפח ועושק את האישה באופן קיצוני ביותר".
לפיכך פסק (20.12.23) שהסכם הגירושין בטל, מפני שהוא הסכם של ויתור וכניעה, שנחתם תחת אילוץ ופחד שהבעל יותיר את האישה בעגינותה. נקבע, כי האישה תקבל את מלוא חלקה בדירה ונדחתה תביעת הבעל לקבל את תמורת חלק האישה בדירה.
הבעל לא השלים עם פסה"ד והגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. לטענתו, לבית הדין האזורי אין סמכות לבטל את אישור ההסכם – אלא שדייני בית הדין הגדול, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז-אילוז והרב צבי בן יעקב, דחו את הערעור.
"מדובר בהסכם דרקוני ממדרגה ראשונה! עסקינן בבעל שמן הדין היה לכופו לתת גט, אף במאסר, ולא היה צריך לאפשר לו לנהל מו"מ ולהתנות תנאים… וסעיפי הסנקציות הדרקוניים, אין להם כל מקום", נכתב בפסק הדין.
"הפניה להפעלת הסנקציות לאחר שהילדים גדלו, כאשר האב לא בא לביה"ד בבקשה להפעיל את הסנקציות על מנת לשהות עם הילדים (בהיותם בגירים), אלא מתוך מגמה 'להכות באם'. האם ביה"ד יתן ידו לכך? לא רק שאין זו כוונת ההסכם, אלא הוספת חטא על פשע! המערער היה צריך ליתן למשיבה גט ללא כל תנאי ומיד ולא להתנות כל תנאי, ודאי לא תנאים דרקוניים. וכעת, לאחר שלא עשה את המוטל עליו, הוא בא ורוצה להכות באם שנית!", ביקרו הדיינים את התנהלותו של האב.
הדיינים הביעו התרשמותם שהבעל לשעבר לא מבין לחלוטין את מעשיו וייתכן שהוא מנוהל ע"י אחרים, אך יחד עם זאת בחרו לציין, כי הם רואים בחומרה את הניסיון לנשל את האם מכספה, על לא עוול. "מדובר באישה שהשיאו אותה עם בעל שלקה בנפשו עוד קודם הנישואין, עמלה וגידלה את ילדיה/ילדיהם, עם כל הקשיים, והוא אינו מניח לה לחיות את חייה", כתבו.
"טענות האב שכיום מפריעים לו לראות את הילדים, נשמעות מופרכות. אב שכל כך משתוקק לראות את בנו, יכול לעשות זאת בלא הפרעה. הוא יכול למצוא את הדרך – רק ירצה. איש ממשפחת האם לא נמצא כאן בארץ להפריע לו. נראה שהוא עצמו לא מתעניין בילדיו ויותר מגלה ענין (הוא או אלו המנהלים אותו) בהליכים המשפטיים ושמא אולי, בכסף כזה או אחר", סיכמו הדיינים, הורו על דחיית הערעור וחייבו את המערער לשלם לאישה 10,000 ש"ח עבור הוצאות משפט.
ב"כ הבעל: טוען רבני (טו"ר) משה ליבוביץ
ב"כ האישה: טו"ר משה מיטלמן ועו"ד מרים מרגלית
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
