בית המשפט המחוזי מרכז דחה את ערעורו של עו"ד חי בר-אל (52) על הרשעתו ועונשו, לאחר שדרס למוות אישה מבוגרת בכפר סבא לפני כשש שנים.
בדצמבר אשתקד, בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה גזר על בר-אל שנה מאסר בפועל, לאחר שהורשע בגרימת מוות בנהיגה רשלנית. בר-אל חיפש חניה, נסע לאחור לאורך 15 מטרים, פגע במרים מהגר (67) וגרם למותה.
בר-אל, עורך דין מוכר לדיני עבודה ופעיל ציבורי, שימש שנים רבות כיו"ר עמותת "עוגן", המסייעת משפטית לחושפי שחיתויות בשירות המדינה וקיבל על פועלו גם את אות "אביר איכות השלטון". סנגוריו של בר-אל, עורכי הדין רות עזריאלנט ויצחק נאורי, הגישו בפברואר השנה לבית המשפט המחוזי בלוד ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין.
הרכב השופטים עידו דרויאן-גמליאל (ראש ההרכב), דנה מרשק מרום, ואילה אורן לא חסך בהחלטתו ביקורת מן המערער וסנגוריו. ראש ההרכב דרויאן-גמליאל כתב בהחלטה: "הבעייתיות בעדות המערער היא כפולה: ראשית, המערער אינו אמין ועדותו אינה מהימנה; ושנית, המערער לא ידע למסור עובדות מרכזיות באירוע". על מסכת הטענות של הסנגורים נכתב בהחלטת השופטים: "ביהמ"ש התייחס לכל טענות ההגנה, שראתה מחדל מתחת לכל אבן ללא אבחנה וללא דירוג חשיבות והתעלמה בשיטתיות מאותן ראיות המציבות את ה'יש' הראייתי, שאתו לא התמודדה, שבהחלט קיים, די והותר להרשעת המערער".
באשר לטענותיו של הנאשם על הקושי להבחין במנוחה, כתב ראש ההרכב: "לו היה המערער ממלא את חובתו לוודא, כי אינו מסכן איש בנסיעתו לאחור וטורח להביט במראה השמאלית ובמראה האמצעית (שלא להזכיר את מצלמת הרוורס), היה המערער מבחין במועד במנוחה חוצה את הכביש לכיוונו ויכול היה למנוע את הפגיעה בה".
על הניסיון לטעון כי שדה הראיה היה מוגבל באופן חריג וקיצוני, כתבו השופטים: "… אם היה שדה הראיה של המערער מוגבל או חסום, כך שגם הסטת גופו לימין לשם מבט לאחור לא איפשרה לו לסרוק את מלוא השטח הרלוונטי שמאחורי ומצידי רכבו, ודאי וודאי שאסור היה לו להתחיל או להמשיך בנסיעתו לאחור 'על עיוור'".
לסיכום קבע ראש ההרכב: "ראשית, אין עילה להתערבות בממצאי מהימנות מנומקים של בית משפט השלום; ושנית, לגוף הדברים, בדין נמנע ביהמ"ש מלתת אמון בדברי המערער, ומסקנותיו מקובלות עלי".
במסגרת הערעור על גזר הדין, עתר בר-אל לאפשר לו לרצות את עונשו בעבודות שירות ולקצר את תקופת הפסילה בפועל מלהחזיק רישיון. אולם, הרכב השופטים דחה את טענת ההגנה לתרומה ממשית של המנוחה לקרות התאונה וקבע, כי המערער אינו זכאי למלוא ההקלה השמורה לנוטלי האחריות במלואה, המפנימים והמתחרטים.
נוכח קביעות אלה, סבר בית המשפט כי העונש שהוטל על המערער איננו חורג מהנחיות ההלכה הפסוקה והוא הולם את כלל הנסיבות.
