שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אלון אינפלד, גזר 49 חודשי מאסר על וורקו דרקג'ה, שהודה והורשע בהצתת משרדי עמידר בעיר. הרקע להצתה: דרקג'ה ביקש לקבל דירה בשכירות ציבורית וסורב.
על פי האישום הראשון נגד דרקג'ה, ב-27 ביולי 2012 הוא הגיע למשרדי חברת עמידר כשבידו בקבוק דאודורנט ספריי דליק ומצת, ניגש לאחד החלונות, הדליק את הספריי באמצעות המצת תוך שהוא מתיז אותו לתוך המשרד, האש התלקחה והתפשטה לחלל המשרד, אחזה בוילון, בארון, בשולחן, בקירות ובניירת. או אז נמלט דרקג'ה מהמקום.
על פי האישום השני, ב-4 באוגוסט 2012 הגיע שוב דרקג'ה למשרדי עמידר ובידו מדליק פחמים ומצת. הוא ניגש לחלון בקומת הקרקע במשרדים, הצית את מדליק הפחמים והשליך אותו לתוך המשרד. לאחר מכן אסף ניירות בקרבת מקום, טיפס על החלון בקומה הראשונה של הבניין, הצית את הניירות באמצעות המצת, והשליכם לתוך המשרד. בשני המוקדים האש התלקחה ונגרמו נזקים לדלת, למערכת החשמל, לציוד המחשב, לשולחנות ולטלפונים במשרדים.
בשני המקרים צוותי כיבוי אש הגיעו אל המקום וכיבו את השריפות. בפרוטוקול המשפט אף הסכימו הצדדים, כי באירוע ההצתה השני מי שעזר לכבאים היה לא אחר מאשר דרקג'ה עצמו.
תסקיר מבחן שנערך לנאשם סקר את נסיבות חייו הקשות ואת העובדה שהשתמש בעבר בסמים ובאלכוהול. שירות המבחן המליץ על ענישה מוחשית, אך בכלא יעודי כגון "מגן". התביעה דרשה לגזור על הנאשם עונש משמעותי, בין היתר בטענה שמאחר ולא היה מרוצה מהחלטת עמידר כגוף ציבורי, הוא החליט לנקום ועשה זאת תוך תכנון מוקדם. כמו כן טענה התובעת כי יש להפעיל עונש מאסר על תנאי שעמד תלוי נגד הנאשם.
הסנגור, לעומת זאת, טען כי קיימת תחושה שהרשויות המטפלות "ויתרו" על הנאשם והזכיר כי מדובר באדם חולה שננטש על ידי משפחתו, ולפיכך "לא ראוי למצות את מלוא חומרת הדין". הוא הפנה לראיות מהן עולה כי הנאשם לא גרם לנזק רב ולא רצה לפגוע באדם אלא רק לזכות למעט תשומת לב. דרקג'ה עצמו טען כי לא רצה לגרום נזק אלא רק יחס מעמידר.
השופט אינפלד החליט להפעיל את עונש המאסר על תנאי ולבסוף גזר על דרקג'ה, מלבד 40 חודשי מאסר, גם 12 חודשי מאסר על תנאי. "אין צורך להכביר במילים אודות הערכים החברתיים הנפגעים מעבירת הצתה", ציין השופט בהחלטתו והוסיף: "הרשויות השונות וחברת עמידר בתוכן, מחליטות החלטות רבות כל יום. חלק מהחלטות אלה הן החלטות שאין אדם זה או אחר מרוצה מהם. לעיתים, חוסר שביעות הרצון חריף והאדם מרגיש כעס על הגורם המחליט. אולם, יש להיזהר מאוד להימנע מביטוי אלים של כעס זה. מותר לערער, לעתור, לבקר ולדבר. אסור לנקוט בכוח הזרוע, לא בניסיון לשנות החלטה ולא כהבעת תרעומת על החלטה. התנהגות אלימה מתוך כעס על הרשות, לרבות בפגיעה ברכוש, היא אחת הצורות החמורות של הפגיעה בשלטון החוק ואחת הרעות המסוכנות לסדר הציבורי".
