אסיר לשעבר שהתקשר לעמותת ער"ן והודיע שהחליט לפגוע בגרושתו, וכי "דיבר עם עבריינים רציניים שיכולים לבצע את העבודה, אחרי שבעבר חשב לשחוט אותה", זוכה מעבירת איומים.
ד' התקשר בשעה ארבע בבוקר לקו הסיוע הנפשי של ער"ן, ושוחח עם מתנדב, זיגפריד רוטמנש, שהוא במקרה גם פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ורופא במקצועו. במהלך השיחה, שנמשכה יותר מחצי שעה, תינה ד' את צרותיו וסיפר על סכסוך הגירושין שלו, על כך שהגיע לפת לחם, שהוא דר רחוב, ושבנותיו ניתקו איתו קשר. ד' האשים בשיחה את גרושתו ש"משניאה עליו את הילדות", מרחיקה אותן ממנו, ובגללה אחת הילדות ניסתה לפגוע בעצמה.
במהלך השיחה אמר ד' לרוטמנש שקצבת הבטחת ההכנסה שלו מעוקלת, והוא הגיע להחלטה לגמור את גרושתו, ולשם כך דיבר עם עבריינים רציניים. בהמשך סיפר לו על ניסיון קודם לפגוע בגרושתו, כשכבר היה בדרך להרוג אותה ונתפס ברחוב עם סכין. לדבריו, אמר לחוקרים שרצה "לחתוך אותה לחתיכות" ולעשות ממנה "קוביות", ובעקבות זאת נשפט וריצה עד לאחרונה מאסר בכלא מעשיהו, לשם נכנס כאדם נורמטיבי ויצא כ"פרופסור לפשע".
המתנדב נבהל מדבריו ולחץ על הכפתור האדום, שמצרף לשיחה פסיכולוגים מיומנים, לדבריו בשל חובת הדיווח שחלה עליו. לאחר פנייה למשטרה הואשם ד' באיומים, אולם לאחר שמיעת הוכחות החליט בית המשפט לזכותו, בעיקר בשל עדותו, שנגעה ללבו של שופט בית משפט השלום בתל אביב שמאי בקר.
ד', שיוצג על ידי עו"ד ענבר קינן מהסנגוריה הציבורית, הסביר שדיבר מתוך כאב ותסכול, לאחר שהגיע לביתו של מכר להעביר את הלילה, בחיפוש אחר קורת גג. "אני מורחק משלוש בנותיי, ומבחינה כלכלית אני בלי שקל, ברחוב", אמר ד', הסובל גם ממחלת טורט. "כל מה שחיפשתי היא אוזן קשבת לשתף במצוקה שלי. אני אדם בודד שאין לו אף אחד בעולם. סיפרתי למתנדב שפניתי לפסיכיאטרית, ואמרתי לה שעדיף שתאשפז אותי, כי אני בסערת רגשות גדולה ואני לא יודע מה יהיה בחוץ". ד' הכחיש חלק מהדברים שייחס לו רוטמנש. "לרגע לא התכוונתי לפגוע בגרושתי, רק אמרתי שסיפרתי את הסיפור לחבריי בכלא, ומעולם לא הסכמתי להיעזר בשירותיהם".
השופט בקר האמין לעדות המתנדב, אולם לדבריו, "גם בהנחה לפיה רוטמנש אכן שמע מ-ד' את כל שמסר, עדיין אין מקום להרשיע את האחרון בביצועה של עבירת איומים. ברור כי ד' היה נסער, כואב, כועס ומלא עד גדותיו בתחושות קשות שהציפו אותו. שוכנעתי כי הטעם בגינו התקשר לער"ן, היה אך ורק לשחרר קיטור.
"'שיחת האיום' צבועה כולה בצבעים טיפוליים של פלוני המתקשר לער"ן, והוא שוטח משך דקות ארוכות את מכאוביו, ורק לבסוף – אולי כדי למנוע את סיום השיחה – הוא מקצין לכלל מלל שיש בו להבהיל את שומעו. שלוש הדקות בהן סיפר ד' על עברו הפלילי ועל שקרה לו בכלא, מתוך 30 דקות של שיחה, אינן אלא חלק פחות נעים למשמע, מאותו שיתוף טיפולי ואין בכך לשנות מאופיה של השיחה", כתב השופט בקר. "ד' התקשר לתנות צרותיו בפני אוזן ידידותית, אנונימית, כזו שאמורה וצריכה להכיל גם מילים ומחשבות קשות, אפילו מבהילות…בנסיבות הספציפיות כאן, האמנתי לד' כי לא התכוון לאיים על איש".
השופט בקר ציטט החלטות של בית המשפט העליון מהעת האחרונה, לפיהן כאשר מושמע איום לכאורה במסגרת שיחה טיפולית, רק במקרים יוצאי דופן וקיצוניים יוגש כתב אישום. "מזל שאין עונשין על מחשבות שבלב", סיכם השופט בקר, "שאילולא כן, הכל היו חובשים בשלב זו אחר את בית האסורים. וכאשר מקננת מחשבה נוראית או נקמנית בליבו של אדם, עדיף לו, גם לנו, כחברה, שידבר אודות אותם חלומות, ישתף בהם, יפרוק אותם מילולית, ובכך יקטן הסיכוי של הוצאתם מן הכוח אל הפועל".
יתר על כן, לדבריו "על בית המשפט ועל התביעה הכללית, להימנע מדיכוי אמירות מסוג זה, ויש להגן עליהן ולחסותן תחת חופש הביטוי, בין היתר בכדי למנוע 'אפקט מצנן', שאחריתו עלולה להביא להתפרצות אלימה בפועל, תחת 'אלימות דיבורית'".
לפוסטה נודע כי הפרקליטות שוקלת לערער על הכרעת הדין. המנהלת המקצועית של עמותת ער"ן, ד"ר שירי דניאל: "אנחנו מדווחים למשטרה כשיש חובה חוקית לעשות זאת, כשיש סיכון לחיי אדם, באיום אובדני או חשש לפגיעה בקטין או חסר ישע, או כשיש חשד לביצוע פשע.
"בעשר שנים אני מכירה רק שני מקרים של דיווח על חשש לביצוע פשע, באחד מהם ניצלו חיים של שני ילדים קטנים שהורה איים לפגוע בהם. אנחנו שומעים המון מקרים קשים, אבל כשיש איום ספציפי, ממוקד, חובת הדיווח היא של כל אדם, לא רק של ער"ן".
