אנו עדים להתנגשות בלתי נמנעת בין הדרג המשפטי לדרג הנבחר, כתוצאה משלטונו של המשפט בחברה הישראלית. אשתף אתכם באנקדוטה מלפני שלוש שנים, אירוע שהיה סמוך למשרדנו בכיכר רבין. באמצע הכיכר הוצב לפנות בוקר פסל זהב בדמותו של ראש הממשלה, כמחאה נגד נתניהו. הפסל נשאר על תילו כמה שעות, עד שהגיע אזרח וניפץ אותו. האזרח עוכב לחקירה. אחרי כמה חודשים, הוצב פסל זהב אחר של נשיאת בית המשפט העליון בכיכר אגרנט בירושלים, במחאה אמנותית נגד כוחו של בית המשפט. במקרה הזה, הפסל נשאר עומד זמן קצר מאוד. המשטרה הגיעה למקום עם כוחות מז"פ כדי לבדוק מי העז להציב את הפסל במרכז הכיכר.
זו דוגמה נהדרת, כאילו נעשה ניסוי כדי לבדוק מיהו השלטון במדינה. בעוד בעניינו של ראש הממשלה, נבדק מי פגע במחאת האמן, בעניינה של נשיאת בית משפט העליון נבחנה השאלה מי העז למחות נגד מערכת המשפט.
הנשיא אהרון ברק נהג לצטט את המשפט כי לבית משפט אין חרב ולא ארנק, אלא רק אמונו של הציבור. כיום, לבית המשפט יש חרב, ויש גם ארנק. בתי המשפט שלנו נבנים כמבני אדריכלות מרשימים. כשאני מבקש להגיע לבית משפט המחוזי בחיפה, ה'ווייז' מתקן אותי – זה היכל המשפט. אם פעם 'היכל' היה מקדש, היום אלה בתי המשפט.
מערכת המשפט הם הכוח החזק במדינת ישראל. מן העבר השני, אנו עדים לאובדן יכולתו של הציבור להשפיע. מדינה דמוקרטית היא קודם כל רצון הרוב. כך היה בדמוקרטיות העתיקות ביוון, כך במגילת המגנה כרטא, וכך נקבע בחוקה האמריקאית: הריבון הוא העם. ואם הריבון הוא העם, רצונו צריך לבוא לידי ביטוי.
ב-25 השנים האחרונות נבחרי הציבור שלנו – וראשי הממשלה כולם – עמדו לחקירות של מערכת המשפט. זו מציאות בלתי אפשרית, אשר באה לידי ביטוי בכל תחום, ולא רק בתחום החקירות. למשל, קביעת בית המשפט שחוות דעת של יועץ משפטי מחייבת את השר הממונה וחוות דעת של היועמ"ש מחייבת את הממשלה כולה. היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה הפכו לגורם המכריע. צמחה לנו מערכת משפט שהדירה את הריבון מתוכה.
מערכת המשפט במדינת ישראל שאבה מלכתחילה את מקורותיה מהשלטון המנדטורי הבריטי שלא רצה לתת ל'ילידים' דריסת רגל. המערכת שלנו דומה ומקיימת שילוב תמוה של שיטת משפט אינקויזטורית מהמורשת העותמאנית, עם עקרונות ממערכת המשפט האנגלו-אמריקאית, ללא זכויות כמו עמידה בפני חבר מושבעים.
בשנים האחרונות זו הפכה למערכת משפטית מנוכרת, בה לריבון אין דריסת רגל. זו הסיבה העיקרית לכך שהציבור מנוכר למערכת המשפט. מצב דומה קיים בפקידות ובמינהל הציבורי שלנו. אם פעם היה ברור שפרקליט מדינה ויועץ משפטי לממשלה נבחרים על ידי דרג נבחר, היום יש מסננת של ועדות איתור שבראשן יושב שופט בדימוס, כאילו כל החוכמה ניתנה לבעלי ההשכלה המשפטית. הרעיון של חוכמת ההמונים שהעלה אריסטו לפני 2300 שנה הפך להיות זר כאן.
המציאות שאנו מאדירים את בעלי ההשכלה המשפטית, חוטאת לדמוקרטיה. פרשת נתניהו תסתיים כך או אחרת. אם אנו רוצים בתיקון אמיתי ובהשבת האמון הציבורי במערכת המשפט – אנחנו חייבים רוויזיה שתחזיר את הריבון. עתידה של המדינה הזו יוכרע על ידי הריבון ולא בהכרעות משפטיות.
