במהלך שנת 2017 הגיעו לישראל מספר חבילות שמוענו לאלון ויצמן (47) מאחיו המתגורר בארצות הברית. למרות שויצמן מתגורר בקרית ביאליק, על גבי החבילות לא נרשמה כתובתו. במקום זאת, חלק מהחבילות נשלחו לירושלים, וחלק מהן לבית אמו המבוגרת.
לפחות חלק מהחבילות שמוענו לויצמן הכילו סמים, או ליתר דיוק – בכתב האישום נגדו יוחס לו ייבוא של שלוש "חבילות סמים": במרס 2017 ייבוא חבילה עם 400 גרם חשיש יחד עם אחרים, בשווי 45 אלף שקל, ובאוגוסט 2017 ייבוא באופן דומה של שתי חבילות עם מת'אמפטמין, שהכילו יחד 833 גרם מהסם, בשווי של כ-292 אלף שקל. בשלושת המקרים הוסלקו הסמים בשקיות אשר הוטמנו בתוך צנצנות שוקולד "נוטלה" למריחה.
הפרקליטות תיארה בכתב האישום משלוחים נוספים של חבילות מארצות הברית לישראל, אולם תיאורים אלה שימשו לתיאור השתלשלות העניינים בלבד. ויצמן הואשם גם בשלוש עבירות של סחר בסמים ושתי עבירות של ניסיון סחר בסמים (קנאביס וחשיש), וגם בהשמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט: לאחר שהבין כי נפתחה נגדו חקירה, הוא העלים את הטלפון הנייד שלו במטרה לחבל בחקירה.
ויצמן ניהל משפט הוכחות באמצעות סנגוריו, עורכי הדין גבי שמואלי ואורלי אוחנה, וטען כי נקלע לסיפור הפלילי בשל מעשי אחיו. לטענתו, בעבר לא היה בקשר עם אחיו, אך חידש את הקשר איתו לבקשת אמו. הוא הוסיף כי נכשל בכך שמתוך רצון לחסוך כסף, הוא הסכים לקבל מאיציק חבילות עם פריטי לבוש, אך אלו הכילו סמים.
בית המשפט המחוזי מרכז הרשיע את ויצמן במיוחס לו, השופטת תמר בר-אשר ציינה בהכרעת וגזר הדין את השיטתיות בשליחת וקבלת החבילות – גם אלה אשר לגביהן לא הוכח כי הכילו סמים – מ"הדוד באמריקה", כהגדרתה. היא ציינה כי החבילות נשלחו תוך מניעת אפשרות להשארת "טביעות אצבע" של ויצמן, ולכן נשלחו לכתובות אחרות. לנאשם שהיה מובטל, ציינה השופטת, היה רכב וזמן אך למרות זאת הוא לא טרח לאסוף את החבילות מהדואר, מאחר שלא רצה להיתפס כמי שקשור אליהן. עם זאת, השופטת הזכירה כי התביעה הוכיחה שהחבילות נאספו ונמסרו לידיו בביתו.
עוד הוסיפה השופטת, כי הוכח כי ויצמן עמד מאחורי הייבוא, ופעל בתיאום עם אחיו ובהתאם להנחיותיו. אמנם עיקרן של הראיות נסיבתיות, קבעה השופטת, אולם "קיבוצן לתמונה אחת הוביל למסקנה שעל-פיה הוכח מעל ומעבר לכל ספק, כי הנאשם עבר את העבירות שבהן הואשם והורשע".
במסגרת הטיעונים לעונש עתרה הפרקליטות לגזור על ויצמן שמונה וחצי שנות מאסר. סנגוריו, עורכי הדין גבי שמואלי ואורלי אוחנה ציינו כי אין לחובתו של ויצמן הרשעות קודמות ואף לא תיקים פתוחים, וכי הוא שוהה במעצר בית כבר מעל לשנתיים. עוד הם ציינו כי שירת בסדיר ובמילואים בסיירת והשתתף בפעולות קרביות, ומאחר שהיה בעל סיווג ביטחוני גבוה – אף עבד במסגרת עבודתו כמתקין מערכות לכיבוי אש במוסדות ממשלתיים ובגופים רגישים. לפי הסנגורים, לאחר שהחברה נמכרה לבעלות אחרת, כל עובדיה פוטרו ובהם גם הנאשם, שפנה לעבוד באופן עצמאי בגינון ובעיסוקים נוספים.
בפני בית המשפט העידו גם מספר עדי אופי מטעם ההגנה. ויצמן הוסיף ואמר כי מאז החלו ההליכים הפליליים נגדו הוא "עובר גיהינום". לבסוף פנה בבכי לשופטת וביקש שלא ייגזר עליו מאסר בפועל.
השופטת שהתייחסה בפירוט לטיעוני הצדדים, למעשיו של ויצמן, ולנסיבות חייו, ציינה גם את שותפו בתיק (28), עליו הוטלו לפני חצי שנה עבודות שירות – עונש קל עליו הוחלט בשל הליך שיקום מוצלח במיוחד. עם זאת, היא ציינה את הפערים בין חלקי השניים בפרשה, ולבסוף החליטה לגזור על ויצמן 54 חודשי מאסר, מאסרים על תנאי וקנס של 20 אלף שקל.
עו"ד שמואלי מסר בתגובה: "בית המשפט המחוזי שגה כאשר החליט להרשיע את הנאשם. מדובר בתיק עם ראיות נסיבתיות בלבד. מעבר לאמור, עד התביעה העיקרי והיחיד (למעט חוקרי המשטרה) מסר הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, בחקירה הראשית והנגדית, כי הנאשם לא היה מעורב כלל באירועים כפי שפורטו בעובדות כתב האישום. פועל יוצא מכך היה על בית המשפט לזכות את הנאשם. לצערו של מרשי התנהלות הפרקליטות ובית המשפט בתיק זה לא הראתה את הרצון להגעה לחקר האמת אלה להרשיעו בכל מחיר. יובהר כי עניינו של מרשי תם ולא נשלם. בית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה ויזכה את הנאשם".
