קצין התגמולים באגף השיקום שבמשרד הביטחון דחה ב-4 בינואר בקשה שהגישו הוריו של סמל ראשון חוסאם טאפש ז"ל, להכיר בזכויותיהם לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. ההורים הגישו ערעור על החלטה זו לוועדת הערר שבבית משפט השלום בחיפה, אולם הערר נדחה (28.11).
טאפש, בן 24 במותו, בן למשפחה דרוזית מחורפיש, עבד בתפקיד נהג בט"ש בחטיבת החרמון בפיקוד צפון. בבוקר ה-7 ביולי 2016 הוא נהרג כתוצאה מפיצוץ רימון יד בו אחז בידיו. באירוע הטראגי נהרג חייל נוסף ונפצעו שלושה חיילים, אחד מהם באורח קשה מאוד. תחקירים שבוצעו לאחר האירוע קבעו כי טאפש אחז בידו את הרימון במשך מספר דקות, וביד השנייה "שיחק" איתו באמצעות ביצוע תנועות יד סיבוביות והזזת מנוף ונצרת הרימון, תוך התעלמות מוחלטת מהפצרות חיילי הצוות הלוחם שאליו נלווה לחדול בו ממעשיו. לפי מסקנות דו"ח האירוע, בשלב מסוים שלף טאפש את ניצרת הרימון שהתפוצץ. לפי דו"ח האירוע, ככל הנראה הוא לא היה מודע לחומרת מעשיו.
גם הפרקליטות הצבאית חקרה את המקרה ומהדו"ח שלה עולה כי המנוח שעבר טירונות בסיסית 02 לא היה מיומן בשימוש ברימוני יד. אחד החיילים העיד כי כאשר העיר לטאפש, הוא השיב לו: "תראה איך אני מלחיץ את שלמה (אחד החיילים)", ומיד לאחר מכן הוציא את נצרת הרימון כשידיו בגובה חזהו. לפי העדות, לאחר כשתי שניות נשמע פיצוץ עז ממנו נהרגו טאפש וחייל נוסף, ועוד שלושה כאמור נפצעו. מדו"ח חקירת האירוע עולה עוד, כי הרימון הגיע לידי טאפש כתוצאה מרשלנותם של צוות לוחמים אחר אשר נסע ברכב אחר. אחד החיילים בצוות זה איבד כנראה את הרימון ולא עדכן את מפקד הרכב בו נסע.
קצין התגמולים החליט לדחות כאמור את בקשת בני משפחתו של טאפש וציין בהחלטתו בין היתר: "פנייתכם שבנדון נדחית הואיל ועפ"י חומר הראיות שהובא בפני, בנכם המנוח חוסאם ז"ל נספה בנסיבות המהוות 'התנהגות רעה וחמורה' כמשמעות מונח זה בחוק".
בערעור שהגישו טענו הוריו של טאפש כי בנם לא עבר הכשרה מתאימה בכל הקשור לרימוני יד. כמו כן הם טענו כי אין מדובר ב"התנהגות רעה" מאחר שלפי הממצאים גם החיילים האחרים חשבו שמדובר ברימון דמה שמיועד לאימונים ואינו מסוכן. כמו כן נטען בערעור כי הרימון הגיע לטאפש בשל רשלנות של חיילים אחרים.
יו"ר הוועדה, השופט אפרים צ'יזיק, וחברי הועדה ד"ר אלכס קורת וד"ר נעמי אפטר, החליטו כאמור אף הם לדחות את טיעוני המשפחה, בנימוק שטאפש ז"ל פעל על דעת עצמו, "מתוך אדישות מוחלטת וזלזול בכל הנוגע לשלומם הפיזי והנפשי של הסובבים אותו". לכן, כך קבעה הוועדה, אף בהנחה שהיה משתמש ברימון אחר מכל סוג שהוא, או שהתפוצצות רימון הרסס לא היתה גורמת למותו, "הרי שבסבירות גבוהה ביותר המנוח היה עומד לדין פלילי או משמעתי על מעשיו ומודח לאלתר משירות הקבע הזמני… משכך, אין נפקא מינא אם המנוח עבר הדרכה בעניין בתחילת השירות או אם לאו ואין כל משמעות למידת עייפותו בעת ביצוע המעשה משום שחזקה על כל חייל המשרת בצה"ל כבר מיום השירות הראשון כי אין מקום לעשות שימוש בכלי נשק למטרת היתול ושעשוע ובפרט בכלי נשק אשר החיילים לא הוכשרו לתפעלו".
"מן המקובץ מעלה עולה שאין כל משמעות לכך שהמנוח לא תודרך על ידי קצין הבטיחות ואין גם כל משמעות של ממש לרמת מודעותו של המנוח באשר לסוג הרימון בו אחז ו/או לסיבת אובדן כלי הנשק מאחר וחזקה על המנוח כחייל ותיק ומיומן שחל איסור גורף על שימוש בכלי נשק ככלי משחק, ובפרט בקרבת מקום לחיילים נוספים, ומשכך אנו סבורים שגם אם התנהלותו אינה מעידה על כוונת זדון הרי שהינה מעידה על זלזול וחוסר אכפתיות ברמה החמורה ביותר – התנהגות המהווה התנהגות רעה חמורה שאינה מצדיקה את המערערים לקבלת תגמול מהמשיב", סיכמה הוועדה את החלטתה שלא להתערב בהחלטת קצין התגמולים.
את הוריו של החייל המנוח ייצג עו"ד ויסאם פארס. את קצין התגמולים ייצגה עו"ד מירה וולף.
